את מוסקבה, העיר שבה גרתי, איני זוכרת, אבל סיפורים רבים על מה שקרה אתי בשנות הינקות אני יודעת, שכן שמעתי אותם חזור ושמוע, במשך שנים מפי סבי ומורי, הרב נחום-שמריה ששונקין ז"ל.

אימי ע"ה נפטרה כאשר הייתי בת שנה בלבד. היא חלתה במחלת הטיפוס ובשל התלאות לא הצליחה להתגבר על מחלתה. אבא ז"ל, הרב אשר ששונקין, נותר בלי אישה, שבור ורצוץ, וסבא וסבתא (הורי אבא) לקחו אותי לגדלני בביתם.

אין די מילים שיוכלו לתאר את סבא. אפילו בין החסידים, בעלי מסירות הנפש, היה סבא בולט במסירות נפשו ודאגתו לזולת. לבניו (ואחר כך גם לנכדיו) העניק חינוך למסירות נפש עבור שמירת מצוות.

בכל שנה, בליל הסדר, עת ישבה המשפחה וסיפרה ביציאת מצרים, נהג סבי לחזור על סיפור חייו והצלתו האישית מרוסיה הסובייטית. מה הוא לא עבר שם ברוסיה? פחד, מאסר, בריחה, רעב, איבוד קרובים, רדיפות... הוא קפץ פעם מחלון הבית אל תוך קוצים כאשר הרשעים באו לחפשו וניצל מידיהם, ראה את המוות לנגד עיניו כאשר עץ תלייה ניצב היה, מוכן לתלייתו, אבל הוא לא נסוג ולא נכנע, ואת הרוח הזו השתדל להעביר אלינו, אל הדור הבא.

אחרי שסבתא נפטרה התחתן סבא בנישואין שניים עם בחורה ושמה מלכה שקיבלה כדמי נדוניה את... שלושת בניו של סבי. מלכה אמרה לסבי לפני החתונה "אני לא רוצה שהבנים שלך ילכו לשום מקום. יש להם פה בית חם. אני אדאג להם". היא סיפרה שאת 'ירח הדבש' שלה בילתה בכיבוס הבגדים של כל בני המשפחה – כמובן ביד, בגיהוץ ובתיקון גרביים...

אך בפועל היא לא גידלה רק את אותם שלושה בנים, אלא התמסרה וזכתה לגדל שישה ילדים. סיפור המשפחה הטראגי מורכב הוא, ואנסה להסבירו במילים "יבשות", למרות שכאשר מפרטים את ממדי הטרגדיה והאבל, הדעת אינה יכולה לשאת זאת.

אבי היה בכור הבנים. הוא ב"ה זכה לצאת מעמק הבכא הרוסי וגם לרוות נחת. האח השני, הרה"ח ר' משה, נשלח לכלא בשל שמירת תורה ומצוות, בהניחו בן, אברהם שהיה בן שלושה חודשים כשאביו עזב את הבית למחנה עבודה בסיביר הרחוקה, ובת, חנה-פייגא שהיתה כבת שלוש וחצי.

בתחילת מלחמת העולם השנייה גרה איטה, אשתו של הדוד משה, מחוץ ללנינגרד, משום שהיה אסור לה כאשת "פושע" לגור בעיר. כשהתחילה המלחמה, כל מי שהיה יכול עלה לרכבת וברח מההפצצות. היא עלתה עם שני הילדים בלי לדעת לאן, העיקר לברוח. כך הגיעה עם ילדיה לכפר נידח בסיביר. איטה גרה עם הילדים אצל גויה, מצאה עבודה לפרנס את עצמה, שמרה שבת וחגים בסתר והצליחה להחזיק מעמד. עם תום המלחמה השיג סבא את כתובתה, הזמין אותה אליו (הזמנה היתה הכרחית כדי לעבור מעיר לעיר) והיא עברה לגור על ידינו.

האח הנוסף, חיים ז"ל, נאסר אף הוא על ידי השלטונות, אשתו ובנו אברהם גוועו ברעב בלנינגרד.

אלו היו החיים הקשים באותם ימים. כאשר הגרמנים ימ"ש החלו להפציץ את מוסקווה, החלה נהירה המונית של התושבים ליעדים מרוחקים. בדרכים נראו משפחות-משפחות, מי ברכב ומי ברגל, נוהרות לכיוון בוכרה, הרחק ממרכז ההפגזות. את המסע הקשה, את הרעב והקור איני זוכרת, אבל את סמרקנד, עיר היעד שלנו, אני קצת זוכרת, הייתי כבת חמש כאשר יצאנו משם. היה שם 'חיידר' לבנים, היו חיי קהילה ברמה כלשהי, חברוּת עם שכנים בוכרים וסבא העסקן שהיה תמיד עסוק בדבר מצווה.

יום אחד הגיעו אל ביתנו שבסמרקנד שני ילדים חדשים, רעיה וזלמן.

איטה, אשתו של ר' משה דודי, נשארה כאמור לגור עם ילדיה ליד בית סבא וסבתא – חמיה וחמותה. כשהתבגרתי נודע לי הסיפור כולו: לדודה איטה היה אח בשם יעקב קליימן, וכאשר פרצה המלחמה הבטיחו האח והאחות בתקיעת כף זה לזה שמי שיישאר בחיים אחרי המלחמה ידאג גם לילדי אחיו/אחותו, כדי שיישארו יהודים.

באחד הלילות, בתום המלחמה, כאשר הגה סבא כדרכו בתורה בשעות הקטנות של הלילה, שמע מהחדר השני כי כלתו אינה רגועה ומשהו מציק לה. היא סובבה בחדר הקטן ולא הצליחה להירדם. סבא שאל אותה מה מציק לה, אך היא התחמקה מלהשיב.

כאשר המחזה חזר ונשנה, הדודה איטה מתעוררת, סובבת בחדר וכל כולה פחד וחרדה, שוב הפציר בה חמיה, ואז היא סיפרה לסבא על ההבטחה שהיא ואחיה נתנו זה לזה, ועל כך שכבר שלושה לילות מגיע אליה אחיה בשנתה, מטלטל את כתפה ואומר לה: "איטה, הילדים. מדוע אינך מצילה את ילדיי?". אבל – הוסיפה איטה, היות ואני עצמי אוכלת 'לחם חסד' בביתכם, ואתם מטפלים בי ובילדיי, כיצד אוכל להביא לכאן ילדים נוספים בתקופת רעב כזו?

סבי רעד ממש למשמע דבריה. הוא שאלה אם היא יודעת היכן הם נמצאים. כשענתה בחיוב החל מיד לטפל בהעברת הילדים לרשותה, בהתאם לכתובת שהייתה בידו. הקשיים שהיו כרוכים בשחרור הילדים היו גדולים מאוד. לדודה איטה לא היו מסמכים שהוכיחו את מעמדה כדודה. הדבר היה קשה לגבי האחות המבוגרת שעבדה במקום עבודה ממשלתי, אך הדבר היה קשה במיוחד לגבי זלמן, שהמדריכה בבית היתומים בו שהה אהבה אותו ואף התכוננה לאמץ אותו כחוק. דאג הקב"ה לכך שמדריכה אחרת קינאה במדריכה המאמצת ועל כן שלחה מברק בהול לבני המשפחה שיבואו מיד לקחת את הילד, כי אם לא יהיה זה מאוחר מדיי. עכשיו הבינה הדודה איטה מדוע אחיה לא הניח לה לישון; אימוצו של הילד כחוק על ידי המדריכה הגויה היה עלול להוציאו מידי המשפחה לתמיד, ולערום עוד ועוד קשיים על לקיחת הילדים לבית דודתם.

כשאני מספרת את זה אני תוהה אם הקוראים יבינו מה היה כרוך בהוצאתם של הילדים והחזרתם 'הביתה' (אמנם לא לבית הוריהם, אבל לפחות אל קרובי משפחה, ואל העם היהודי); סבא הפעיל פעילות מסובכת כדי להציל את הילדים הללו, והדודה איטה השאירה את שני ילדיה אצל סבא וסבתא. מצוידת בוויזה, בכרטיסי נסיעה, במספר כיכרות לחם ופירות, יצאה לדרך הארוכה והמפרכת, למרחבי סיביר. במשך חודש וחצי (החל מחודש יוני 1945) נסעה איטה, קודם כל ברכבות מסע, לאחר מכן החליפה רכבות, לנה בתחנות וציפתה לרכבות הנוסעות לכיוון הדרוש. היו גם בעיות, שכן לדודה איטה לא היו מסמכים מתאימים ומחייבים, והמדריכה של זלמן הרי נקשרה אליו כל-כך... הדמעות והתחנונים של הדודה השפיעו ובסופו של דבר זלמן נמסר רשמית לדודה איטה והם פנו לעבר בית היתומים השני, כדי לאסוף גם את רחל.

האחות השלישית המבוגרת הצטרפה אל משפחתנו מאוחר יותר, רק כאשר עמדנו לעזוב לצמיתות את אדמת רוסיה.

חודש וחצי היטלטלו הילדים ואימם בדרכים עד שהגיעו אל בית סבא.

תארי לעצמך: סבא וסבתא המבוגרים טיפלו בילדים הללו בעוד נזקי המלחמה מורגשים היטב בכל, אין די אוכל, אין פרנסה בשפע, לימודי היהדות אסורים, ומסירות הנפש הזו עמדה להם שאכן ב"ה כולנו יצאנו יהודים יראי שמים למרות כל הקשיים.

בעיר העתיקה בסמרקנד גרנו אצל בעלי בתים יהודים בוכרים. בקומת הקרקע גרה דודה איטה, שני ילדיה, רחל וזלמן, ואילו בחדר אשר מדרגות חיצוניות רעועות הובילו אליו גרתי אני עם סבא וסבתא.

בינתיים הגיעה לסבא הבשורה המרה כל-כך שבנו, הדוד משה, נפטר לאחר שישב ארבע שנים במאסר, ולא יכול היה לשאת עוד את הייסורים, את עבודת הפרך ואת התנאים הבלתי אנושיים. שוב ניכרה כאן גדולתו ואצילותו של סבא, האיש שדאג לזולתו כחסיד אמיתי. סבא שכנע את כלתו, דודה איטה, להקים מחדש את ביתה, ולאחר הפצרות רבות, כאשר דודה איטה הסכימה להינשא, הוא המשיך לגדל את ילדיה אצלו כדי שתוכל לבסס את נישואיה.

המלחמה נגמרה. המשפחה ליקקה את פצעיה, אך הכל ידעו שהיעד הוא ארץ ישראל, ושברוסיה אין עתיד עבורנו. עם עלייתנו ארצה הסתיים פרק כואב מאוד וקשה של תולדות המשפחה.