שעת שהייה.

שנה ראשונה שמערכת בית הספר הינה חלק מתוכנית ה"אופק חדש". אולי זו הסיבה ששעת השהייה היא גם "שעת אי ודאות". אני יושבת בחדר המורות, מחפשת סיבה מוצדקת להענקת זמן מתנה זה במערכת. יעל היתה זו שקרעה את חוט מחשבותיי הדקיק: "המורה", היא אמרה חצי לי, חצי לעצמה, "עדיין אין לי ספר לשון, אני לא יודעת מה יהיה". התכוונתי לומר ליעל שכאן זה חדר מורים, ולא נכנסים, ואסור, וסגור, אבל פתאום שמעתי את עצמי עונה בסגנון אחר. באהבה וברוך: "למה אין לך, יעל? עדיין לא השגת? כיצד אני יכולה לעזור לך שבקרוב כבר תגיעי לשיעור כשאת מצוידת בספר?".

למרבה הצער, זו לא היתה ההיתקלות הראשונה שלי ביעל, תלמידתי בשיעור עברית, בכיתה ד'. כבר באסיפה הפדגוגית, בפתיחת השנה, הודיעה המנהלת לכל המורות המלמדות בכיתה כי יעל הנחמדה באה משכונת מצוקה, מבית קשה, ואלינו היא מגיעה מפנימייה הממוקמת בסמוך לבית הספר. עד כאן, סתמה ולא פירשה. מאז אותה אסיפה גמלתי בליבי כי אעשה הכל כדי להקל על יעל. אומנם אני רק מתמחה, רק סטאג'רית, רק בתחילת הדרך, רק מורה לעברית, רק 4 שעות בשבוע, רק מורה מקצועית... אך משום מה, קול פנימי לחש לי, כי גם זה משהו, ועבור תלמידה כזו, כל מאמץ הוא כדאי.

"אין דבר כזה לקנות ספרים בפנימייה שלנו", עונה לי החמודה הזאת בתשובה ל'משוט' שהצעתי לה, דרכו אוכל לסייע לה. תשובתה הייתה תמוהה מאד בעיני: "יעל, ומה עושות שאר בנות הקבוצה בפנימייה?", "מקבלים ספרים יד שנייה. אלו הספרים שהיו להם, לפי רשימה של בית ספר אחר, ולכן יש לי ספר לשון, אבל זה לא הספר שאת ביקשת לרכוש...".

זו הייתה דוגמא אחת מני רבות שהוכיחה לי שוב את המצב העגום בו נתונה יעל. בכל מאודי רציתי לעזור לה. ידעתי שמורות נוספות, במקביל אלי, עמוסות ביותר. הבנתי כי אולי אני, כמורה מתמחה ומתחילה, היחידה שמוצאת את הפנאי להפנות תשומת לב לתלמידה מתוקה זו, לתת לה, להעניק, לדאוג; פעם לספר לשון, פעם לכריך ארוחת עשר, פעם לסיוע בשיעורי הבית, פעם לסתם אוזן קשבת ביום חול שגרתי ועוד. בעיניי, הכל היה נורמה, עד למסיבת הסיום...

בערב סיום השנה קראה לי מנהלת בית הספר וביקשה שאקח על עצמי את הפקת מסיבת הסיום של כיתה ד', כחלק מהוראת עברית בכיתה זו. "השנה השקענו בקידום מקצוע זה בקרב התלמידות", אמרה לי המנהלת, "חשוב שגם המסיבה תבטא זאת. מתאים שתהיי שותפת מרכזית בצוות ההיגוי והביצוע של המסיבה", היא קבעה. ההכנות החלו. החלק התוכני נכתב בקפידה ואושר בקלות על ידי הוועדה. חיש מהר נסגרו ענייני "מאחורי הקלעים", ועברנו לעבודה מול ועם התלמידות.

השלב הראשון הוא שיחת הדרכה. עמדתי מולן, שיעור עברית. "היום, בנות, במקום ללמוד עברית, נתחיל את ההכנות למסיבת עברית", הכרזתי בחגיגיות. "יש! יש!", נשמעו צהלות שמחה מכל עבר. "בנות, אתן כבר בכיתה ד'", קולי הפך רציני. "כבר בנות גדולות שמסוגלות לקחת אחריות. למסיבת הסיום תשיג כל בת תלבושת לעצמה", לחשושי סקרנות מהולים בהתרגשות עלו בחלל הכיתה. "אנחנו נתחפש לאנשים מכל העולם, וכך בסיום ההצגה נוכל להמחיש את הייחודיות של שפתנו, לשון הקודש, על פני השפות כולן". היה נראה לי שהבנות מתחברות לרעיון. אפילו יותר מהצפוי. הנחתי להן לעבד במוחן רשימה מדויקת של מאגרי התחפושות הנמצאים בביתן על מנת לוודא כי כל אחת תמצא לעצמה פריט לבוש כלשהו שיוכל להתאים לדרישות המסיבה, "כבר בשיעור הבא אערוך רשימה מסודרת, בה יצוינו שמותיכן והתלבושת שתבאנה". "בטח, כבר עכשיו יש לנו, כבר עכשיו...", עצרתי אותן. "יכול להיות, בנות, ובכל אופן נחכה לשיעור הבא, וודאי עד אז כולן תסתדרנה".

יצאתי. חשבתי לתומי כי אני סוגרת מאחוריי את שיחת ההדרכה ואף מכתירה אותה כ'חלקה' ומוצלחת. אך לא. עם צאתי מהשיעור נשמעו אחרי פסיעות דקות של תלמידה צעירה. פסיעותיה של יעל. "המורה, המורה"... הסתובבתי לאחוריי. מיהרתי לוודא מה מקורן של קולות עוקבים אלו, אם כי בליבי יכולתי לנחש לבד את העתיד להתרחש. "נראה לי ש...." - יעל התקשתה לומר את אשר תכננה. יחד ניגשנו אל חדר צדדי שהיה פנוי. שם יעל הרגישה יותר בנוח, כנראה.

"מה קרה, יעל, ספרי. אני מקשיבה ומבטיחה לעזור לך. את יודעת, נכון?". "המורה," תשובתה לא אחרה לבוא, "כל השיעור ישבתי וחשבתי, חיפשתי ונזכרתי, בכל מה שהבאתי מהבית, בכל מה שיש לי בארון בפנימייה, ו... אין! אין לי שום תלבושת. וגם לא תהיה לי עד המסיבה. אני נוסעת הביתה רק בסוף השנה. המורה, מה אני אעשה?" קולה הלך ונשבר, "לא תהיה לי תלבושת למסיבה? אני לא רוצה ללבוש את החולצה הזאת והחצאית הזאת", ואצבעותיה הרטובות מורות על תלבושת היום יום, "אני רוצה משהו מקורי. יפה כזה...". לרגע נכנסתי עם כל התחושה והאמפתיה למשמעות דבריה, רחמיי נכמר וכמעט לא שמתי לב שהיא בעצם יושבת ומצפה למענה.

"מתוקה," התעוררתי, "אל תדאגי, אני אביא לך תלבושת. אנסה לחפש בבית שלי, אולי בבית הוריי, יש לאחיי הקטנים תלבושות מצחיקות שנשארו מפורים, אבדוק בבית הספר, בטח אמצא לך משהו". יעל הקשיבה, קצת נרגעה, ולפתע אורו פניה, כאילו הבזיק במוחה רעיון. "יש לי! יש לי! נזכרתי במשהו. אבל זו תלבושת רק לשים על הראש. זה מין כזו"...

"בסדר", קטעתי אותה, "את תביאי משהו לראש, ואני אביא בשבילך עוד חלוק ססגוני, ביחד זה יהיה מושלם", ויעל, עדין כולה נלהבת: "כן, מטפחת! מטפחת אדומה כזאת, יוצאים ממנה חוטים קטנים. חמודים כאלה. פעם זה היה של אימא. אני אוהבת להירדם עם זה בלילה. זו תהיה המטפחת שלי במופע. אהיה אישה שבאה מהכפר." היא סיימה, כולה זוהרת. נשמע צלצול סיום ההפסקה. יעל חזרה בשמחה לכיתה, כשהיא משאירה אותי מהורהרת.

קשה לסמוך על הסטנדרטים של יעל. שכונת מצוקה, בית הרוס, חיי פנימייה. לקחתי בחשבון שבוודאי אותה 'מטפחת' שעליה היא חולמת לא תהיה מרשימה או מפוארת במיוחד, ובכל אופן, הילדה כל כך רוצה, לא ניתן למנוע ממנה זאת. בהמשך להיכרותי עימה, ידעתי כי לא תשכח מפריט הלבוש, וכחלק מאופייה האחראי, היא תביא איתה בוודאי את המטפחת למסיבה. אם כן, רשמתי לעצמי לדאוג לה לחלוק מתאים.

ההכנות הלכו ונשלמו. הזמנות מהודרות נשלחו אל ההורים והזמנה אחת לכתובת נוספת, לפנימייה של יעל. כך זה עובד עם המוסד הזה, אין אפשרות להזמין הורים ביולוגיים, הכל מול צוות הפנימייה.

*

הגיע היום הגדול. מסיבת הסיום. הבנות מגיעות בזו אחר זו, חגיגיות ונרגשות. אני, ממקומי, צופה בהן, בחיבה ומעט בלחץ. המסיבה עדיין לפניי. אני מחכה ליעל. שק התלבושות שארגנתי עבורה, מחכה בחדר המורים. ממש נס, הרהרתי לעצמי, איך בתוך כל ה'מרתון' של ההכנות, זכרתי לדאוג למבחר תלבושות עבור הילדה הזו. העובדה שנוצר שילוב של כמה אירועים בבית הספר, סייעה לי. במקביל למסיבת עברית, התקיים גם טקס הסיום של תלמידות כיתה ח', הבוגרות, עבורן, הוזמנו תלבושות יקרות ומהודרות מחברה בעלת שם. עם רשות מהמחנכת ותיאום מבעוד מועד, הורשה לי להשתמש במבחר תלבושות אלו עבור יעל. כאשר ראיתי לראשונה את תכולת השק, חשבתי כי כל תלבושת שהייתי מנסה להשיג, לא היתה מגיעה לרמת הפריטים האלו, תלבושות של תיאטרון אמיתי.

והנה היא באה. ראיתי אותה כבר מרחוק, לא ניתן להחמיץ כזו ריצה. היא מצאה אותי מיד: "המורה, הנה, זו המטפחת, איפה החלוק?", היא עדין מתנשפת. ואני, במקום להתחבר לקצב נשימותיה, נאנחתי ארוכות. חשכו עיניי. יעל החזיקה בידיה פיסת בד דהויה. בלויה. קרועה. היו בה יותר חורים מאשר חוטים. לקחתי נשימה ארוכה, "בואי, תני לי את המטפחת, ואנסה לבדוק איך לשלב אותה בתלבושת בצורה הכי יפה שאפשר, ובינתיים", החזקתי את ידה, "בואי לחדר המורים, מחכה לך שם שק מלא תלבושות, אפתח לך אותו, ואת, יעל, תבחרי משם כל תלבושת שתרצי". המטפחת מסתלסלת בין אצבעותיי ביד ימין, ואצבעותיה כרוכות באצבעותיי ביד שמאל. אנחנו צועדות.

"וואו! המורה! מאיפה זה? כמה תלבושות. זה מזכיר לי הצגות גדולות...", היא ממשיכה לנבור ולהתרגש, "את זה. לא, את זה! גם זה יפה. והנה מטפחת, יותר יפה משלי. המורה, אפשר לקחת אותה במקום שלי", סוף סוף היא תפסה משהו. מטפחת זהובה פרחונית. "בבקשה, יעל", עניתי בנדיבות, "מה שתרצי, אבל מה? תשימי לראשך, שתי מטפחות?", שאלתי, "לא. רק את זאת שמצאתי. אבל לא, אני רוצה גם את זו של אימא." היא עצרה רגע, "זה הדבר היחיד שיש לי מאימא שלי. חשוב לי שיראו את זה במסיבה, מסיבה של אמהות." ואז היא לחשה לעצמה "אפילו שאימא בכלל לא תהיה כאן...". השניות נקפו. הזמן רץ. כבר כולם מוכנים. צריך להזדרז.

"יש לי רעיון", בלא תכנון אמרתי, "את המטפחת שהבאת נגלגל ונגלגל, עד שתתאים לצווארך", "ואת זו שמצאתי, תקשרי לי על הראש", השלימה יעל את משפט הקסמים. ביד השנייה היא כבר אחזה בסינר תואם שבחרה מהשק.

זהו. חשבתי שסיפור התחפושת של יעל נגמר עם פתיחת המופע. יעל עמדה שם. זוהרת ושמחה. היה ניתן לכבות את האור, ורק היא לבד תאיר החשיכה...

לפתע, בלי כל הכנה מוקדמת, יעל התקרבה לקצה הבימה ואמרה קורנת כולה:

"אמהות יקרות, הגעתן לכאן היום לראות את הבנות שלכן מציגות, שרות או מדקלמות. כשהמורה החלה להכין אותנו להופעה זו – חשבתי שלכולן תהיה פה אימא אמיתית שתראה את ההופעה, ומה יהיה אתי?

"ואז, הבאתי את המטפחת של אימא שלי לתחפושות, והמורה ללשון עזרה לי לכרוך אותה סביב הצוואר. אתן יודעות מה קרה? פתאום הרגשתי שהמורה שלנו ללשון היא קצת כמו אימא עבורי. היא הביאה לי תחפושות. היא דאגה לי לספרים. היא מקשיבה אלי. אז נכון, אמהות יקרות, שכיף לי אפילו יותר? יש לי את אימא שנפטרה והמטפחת שלה פה אתי, ויש לי גם את המורה ללשון שהיא קצת כמו אימא. נכון כיף לי?"

הייתי המומה למשמע דברי הילדה. לא הבנתי מאיפה היוזמה והאומץ.

כאשר כל אֵם ניגשה לקדמת האולם לקבל את התעודה וללחוץ יד למחנכת ולמנהלת, למרות הדמעות שסימאו את עיניי, הלכתי באופן טבעי עם יעלי 'שלי' לקבל את תעודתה וללחוץ יד למנהלת ולמחנכת.

יעלי הניחה את ידה בידי באמון רב, בעוד ידה השנייה אוחזת בפיסת אריג בלוי ודהוי, אשר בו יותר חורים מאשר חוטים.