גדלתי ברוסיה הקומוניסטית כבת יחידה לאמי האלמנה, שהרעיפה עלי המון חום ואהבה, ופינקה אותי למרות היכולת הכלכלית הנמוכה שהייתה לה. אני זוכרת בבירור דירה דלה, קירות מפויחים ותורים ארוכים לרכישת צרכים בסיסיים.
גדלתי באווירה של סיסמאות שונות בדבר שוויון לעם ואהבתו הבלתי תלויה של לנין... הסיסמאות של הקומוניזם הלהיבו אותי מאוד. נטלתי חלק בכל הפגנה ובכל פעילות, ורכשתי לי מוניטין כקומוניסטית מושבעת ומקובלת מאוד בחברה.
כשהגעתי לגיל שבו היה עליי להירשם לתנועת הנוער – הקומסומול – נדרשתי להביא תעודת לידה ואישור מההורים. אמי דחתה מיום ליום את מתן תעודת הלידה, ואני שהייתי מפונקת ובדרך כלל גם קיבלתי כל מה שרציתי, כעסתי ורגזתי על ההזנחה שלה, על שאינה ממהרת לחפש את התעודה שאבדה לדבריה, ועל הזלזול שלה בי.
הגיע היום האחרון בו אפשר להירשם לקומסומול. אימא הבטיחה שלא תלך לישון בלילה עד שתמצא את תעודת הלידה שלי, ומחר אמצא אותה על השולחן.
כשקמתי בבוקר לא נמצאה כל תעודה על השולחן, ולעומת זאת היה שם פתק בכתב ידה של אמי, שהיה עליה לנסוע דחוף למספר ימים אל מחוץ לעיר ושלא אדאג לה. הכעס שלי התערבב בדאגה. לא הבנתי מה קורה, אך תחושתי שידרה לי שיש דברים רציניים בגו. אכן, התחושה הייתה מוצדקת. כשחזרה אמי לאחר שלושה ימים, הכינה לנו כוסות תה במטבח הקטון, מקום בו עמד הסמובר הישן. אימא סיפרה לי בעדינות כששפתיה רוטטות ודמעות זולגות על לחייה המקומטות, כי אני באמת לא שלה... אני מאומצת! נולדתי למשפחה יהודייה עדינה ומקסימה, וכאשר היטלר נכנס לרוסיה, חיו היהודים בפחד נוראי ממשה שעלול לקרות להם. אמי האמיתית העבירה אותי למטפלת הגויה (אמי) שסייעה לה וביקשה שתשמור עלי 'רק' עד לאחר המלחמה, ואז היא תגיע ותיקח אותי ממנה. כך גדלתי ללא ידיעה שאמי איננה אמי ואני, למעשה... יהודיה.
יהודיה? אני? יש רק שתי ילדות יהודיות בכיתה שלי ואני ממש לא אוהבת אותן. הכול צוחקים מהן ומכנים אותן בשמות גנאי. לא. זה פשוט לא יכול להיות שגם אני יהודיה!
בכיתי, רקעתי ברגליי, הכחשתי, אך שום דבר לא עזר לי. תעודת הלידה ה'אבודה' נמצאה ובה גיליתי את שמי החדש-ישן ושם גם ראו עיניי את הלאום – אני אכן יהודיה.
עברו מספר שנים. אמי החלה לדבר על לבי שהיא הולכת ומזדקנת וקרובי משפחה אין לה. מה יהא עלי כשהיא תמות? מי ידאג לי? – היא ניסתה לשכנע אותי ליצור קשר עם ארץ היהודים ולהתחיל לברר אם מישהו מבני המשפחה ניצל מן המלחמה. בתחילה סירבתי בכל התוקף, אמרתי לאמי שהיא האם היחידה שלי, והוספתי שאם אמי האמיתית אינה מחפשת אותי – אז גם אני לא מעוניינת לא בה ולא במשפחתה. לאחר חודשים רבים של דיבורים והפצרות, ישבתי וכתבתי מכתב לארגון הצלב האדום ובו כללתי את הפרטים במועטים הידועים לי על עצמי.
יום אחד, חודשים ספורים לאחר משלוח המכתב, הגיעה התגובה מהצלב האדום. לבי הלם בחוזקה כשקרעתי את המעטפה. במכתב רשמי נכתב לי שסבתי מצד אבי חיה בארץ ישראל וכי לעונג הוא להם לצרף את מכתבה של סבתי אליי.
מכתב מרגש ונוגע ללב כתבה לי סבתי. היא ציינה שהיא כבר מבוגרת מאוד ומשתוקקת להתראות עמי. היא מציעה לשלוח לי כרטיס כדי שאוכל לבוא לארץ במסגרת איחוד קרובים. היא הבטיחה להתמסר לכל צרכיי בעת הביקור, ובלבד שתזכה לראותני.
האמת? – חששתי מאוד.
ברדיו הרוסי חזרה הפרופגנדה (התעמולה) והבהירה שארץ ישראל היא ארץ שוממה, שאפילו אין בה די מים לכולם, שאנשי הארץ חיים בתנאים פרימיטיביים, בבקתות ישנות, ושהם נלחמים עם הערבים בלי הפסק.
קצת התלבטות, קצת לחץ מצד אמי המאמצת, ויום אחד מצאתי את עצמי בדרך לארצם השל היהודים (עדיין לא הרגשתי את עצמי שייכת, ועוד לא קראתי לעצמי יהודיה, אפילו בתת-מודע), כשבתיקי ארוזים סבון, מגבת ועוד מצרכים שלפי הבנתי לא אוכל להשיג בארץ.
מה אומר ומה אדבר? הייתי המומה לנוכח השפע שמצאתי בארץ, שפע שבוודאי לא ראיתי כמותו בברית המעוצות. סבתא קיבלה מעט שילומים מגרמניה ואחוז גדול מן הכסף רצתה להוציא עליי, שאיהנה בארץ ואשאף להמשיך לגור פה. כתבתי מכתבים ארוכים ומפורטים לאמי בברית המועצות. סיפרתי לה על הטיולים, על השמש, על האנשים האדיבים - היא התלהבה ועודדה אותי להאריך את הכרטיס.
הביקור הקצר שלי התארך ובסיומו נרשמתי ללמוד שנה אחת באוניברסיטה העברית בירושלים, במימון סבתי כמובן. חשבתי שאנצל את השנה ללמוד קצת עברית, לטייל וליהנות מהחופש האמיתי (בשונה מן החופש המזויף שהציעה לנו הממשלה הקומוניסטית) שכמותו לא ידעתי. סבתא ציידה אותי בבגדים, נעליים וספרים. היא וידאה שיהיה לי טוב ובהחלט הצליחה.
בתחילת שנת הלימודים פגשתי באוניברסיטה את בעלי, משה. מיד מצאנו חן זה בעיני זה, אך משה הבהיר לי כבר בתחילה: "אירה", הוא אמר לי, "את רואה את הכיפה שאני חובש? – דרך היהדות היא דרך חיים עבורי ואני רוצה להקים אתך בית שבו שומרים תורה ומצוות".
היה לי חסר של עשרים שנה, אך לא היססתי בכלל. התחלתי ללמוד יהדות, דברים בסיסיים שידועים לילדים, לא היו מוכרים לי בכלל. אך הייתי נחרצת.
היום אפשר לראות בחנויות ספרים ללימודי יהדות במגוון שפות וגם ברוסית, אבל אז, לפני קרוב לחמישים שנה, לא מצאתי ספרים כאלו והלימוד נעשה עם מורים וחברים ששמחו לתרום לאוצר הידיעות שלי.
כשהתחתנתי ידעתי שעדיין לא הודבק הפער ועל כן גם אחרי החתונה הרביתי ללמוד ולהשתתף בדיונים ובשיעורים.
זה היה מדהים שכאשר נודע לאמי המאמצת על השינוי המהותי שעשיתי בחיי, היא נזכרה בבית של הוריי, שגם שם הייתה אמי מדליקה נרות שבת וגם שם היו חוקים יהודיים, דומים לאלו שעליהם סיפרתי לה...
***
כשילדיי ונכדיי מגיעים לביתי, אני מקווה שהוריי הביולוגיים יכולים לראות אותם מלמעלה והם גאים בדרך שבה גידלתי אותם ובה הם ממשיכים.
כתוב תגובה