כשהייתי פעוטה הגיעו הפגזות המלחמה ללנינגרד הנצורה. המצב בעיר היה נורא, וכבר לא נתנו לאנשים לצאת מן העיר, אך משום שלהוריי הייתה תינוקת – קיבלו אישור מעבר, והיו ממש בין האחרונים שהצליחו לעזוב את העיר. זו הייתה דרך קשה. ההורים הגיעו לסיביר, החליפו רכבות, שינו כיווני נסיעה ולבסוף יעדו אף את פניהם לכיוון טשקנט.
את כל זה איני זוכרת מזיכרון אישי. אני גם לא זוכרת את ההמתנה מורטת העצבים בתחנת הרכבת בטשקנט. הפליטים הרבים ישבו שם על צרורותיהם – כפשוטו – והמתינו שמישהו מן האוזבקים המקומיים יבוא לאסוף אותם ואולי יקצה להם חדר למגורים.
יום אחד הגיע בחור אוזבקי צעיר וניגש אל הוריי. הוא הסביר להם שאחיו מוכן להשכיר חדר לגולים, אך הזהיר לבל יביא בשום אופן משפחה עם ילדים. היות והוא רואה תינוקת חמודה, הוא מוכן להביא את משפחתי אליהם הביתה, אך בתנאי מפורש שאחיו לא יראה ולא ישמע את התינוקת. עליהם להתחייב לשמור על שקט מוחלט ולא להוציא החוצה את הילדה.
שבוע שלם לא נשמע ממני כל ציוץ, בכי או דיבור. ההורים הקפידו על כך שברגע שהשמעתי את קולי קיבלתי מה שיכלו להציע לי, ובלבד שלא אשמיע הגה.
לאחר שבוע נשמעה דפיקה בדלת. בעל הבית נכנס בלי להודיע מראש וראה אותי. וכאן אירע אחד הניסים הראשונים, שבעקבותיו, במשך ימי חיי, הגיעו ניסים וגילויי השגחה פרטית נוספים: במקום לסלקנו מן הבית הוא אמר: "ילדה קטנה כזו בבית? מדוע אתם מחזיקים אותה פה? בחוץ זורחת השמש, יש עצים יפים, כדאי להוציאה החוצה!". הוא גם נתן להוריי רשות לקטוף פירות מהעצים ולהשתמש בחצרו הגדולה.
סבא שמרפא עופות
תקופה ארוכה גרנו בבית האוזבקי הזה, עד שעברנו שירה שממנה יש לי כבר זיכרונות משל עצמי. בביתנו שבטשקנט היה מניין לתפילה, למרות הפחדים והחששות. היו קשיים עצומים, ובכל יום היינו "אוכלים" שלוש מנות: המנה הראשונה הייתה רעב, שעמו למדנו לחיות. המנה השנייה הוגשה בדמות קור כלבים, שתנאי המגורים לא התירו אפילו אפשרות להפיגו, ואילו המנה השלישית, אולי הגרועה שבהן, הייתה הפחד הנורא. אפילו ילדים קטנים פחדו. היו אז יהודים שיצאו בבוקר לתפילה ולא שמעו עליהם עוד.
בשר-עוף נמצא עבורנו לעיתים בטשקנט. אחת הנשים היהודיות דאגה לעופות, להכשרה ולחלוקה. היא הייתה דופקת דפיקה קלה באמצע הלילה על דלתות בתים וזורקת ליד הפתח חבילה מתוך שני הסלים הגדולים שנשאה במסירות נפש.
יש לי זיכרון ילדות נוסף בו היה סבא גלפרין ע"ה שוחט בקצה העיר. לימדו אותי לקחת את העוף החי לשחיטה, וגם תשובה ילדותית מוכנה הייתה בפי: אם ישאלו אותי מאיפה העוף ולאן מועדות פניי, אענה: אני מאוד אוהבת את העוף הזה המשמש לי חיית מחמד, ועכשיו העוף חולה מאוד, ויש בקצה העיר סבא שיודע לרפא עופות, על כן אני הולכת אליו...
מלמד היה מגיע לביתנו ולימד אותי לקרוא עברית ולהתמצא מעט בחומש.
הגיע הזמן ללכת ללמוד בבית הספר. באותה עת היו הבנות לומדות בטשקנט בבית ספר ממשלתי נפרד מהבנים. בבית הספר היו 800 ילדות, תחת משטר של מנהלת קשוחה, שלמרות חזותה הסכימה לקבל שוחד ואישורי מחלה כדי להתעלם מההיעדרויות שלי בשבתות ובחגים.
ארבע-עשרה שנה גרנו בטשקנט, משנת 1941 ועד 1955. במקום לחזור למקום מגורנו בו לא נותרו לנו ידידים או משפחה, החלטנו לעבור לגור בריגה, לשם הגיע מאוחר יותר בעלי כדי לפגשני.
לא, החתונה שלנו לא נערכה באולם או בבית הכנסת הגדול. הפחד היה נורא. בברית המועצות אסור היה לערוך טקסים דתיים, וכל מי שנטל חלק בטקסים כמו חתונה או ברית מילה, היה צפוי לעונש חמור. ובכל זאת התנדבו ידידים לקיים את החתונה שלנו בדירתם, ששכנה בבניין רב-קומות. זה לא היה פשוט. היו שכנים קומוניסטים ומישהו היה עלול לראות את אחד משבעים האורחים או לשמוע את קולות השמחה, אבל אירע גם כאן נס אמיתי והחתונה עברה בשלום, כשהנוכחים רוקדים עד אור הבוקר ממש.
מקווה? – מקווה הטהרה היה באיזשהו בית כנסת רחוק, בסביבה שבה לא הייתה נפש חיה. היו נכנסים לבית-הכנסת, יורדים בחשיכה, בשעה מאוחרת, לקומת המרתף וחוזרים באוטובוסים, כשאין לדעת אילו שיכורים ופוחזים יפגשו בדרך. אך על אותן חוויות לא נרחיב.
למרות כל הקשיים והמוקשים, מעולם לא עלה בדעתי להקל על עצמי בשמירת המצוות. בוודאי לא בשמירת מצוות טהרת המשפחה. נישאתי ליהודי שדבק בכל ליבו בדרך זו, וכך גם בחרנו להמשיך את חיינו המשותפים.
***
בגן הילדים שבו שימשתי כריתמיקאית, היה עליי לעבוד רק ארבעה ימים בשבוע, לפי בחירתי. זה היה נס נוסף. כמובן שתמיד בחרתי את הימים כך שאוכל לשמור שבת וחגים, בלי חשד כלשהו.
כאשר בני הבכור נולד, הגיעה פעם מנהלת הגנים לבקרני בביתי. רק זה היה חסר לנו. היא נקשה בדלת בליל שבת, בדיוק כשעל השולחן דלקו נרות השבת היפים. היא תמהה מה אלו, ואני עד היום מודה לה' ששם מילים בפי. בלי לחשוב יותר מדי השבתי לה: "פעם הייתה לנו הפסקת חשמל. התינוק צרח ואני לא יכולתי למצוא בחושך לא בקבוק ולא מוצץ. ליבי נקרע למשמע צרחות התינוק, ולאחר שהכל נרגע החלטתי שבכל ערב אדליק נרות, כדי שאם המקרה יישנה, יהיה לי אור בבית"...
נשמע סיפור מצוץ מן האצבע? – המנהלת הקומוניסטית שלי קנתה את הסיפור והשיחה בינינו עברה לנושאים אחרים.
עם הזמן עלו חמי וחמותי לארץ ישראל, ובעלי השתוקק מאוד לעלות בעקבותיהם.
בעיקר למען חינוכם של שני ילדיי מילאתי טפסי בקשה לעלייה ארצה והגשנו את הטפסים למשרדי 'אוביר'.
יום אחד ישבתי בעבודה ובכיתי. המנהלת ניגשה ושאלה "מדוע את בוכה?". שמחתי על שאלתה, משום שזה זמן רב היה עליי לשוחח עמה בנוגע לטפסים הללו. אמרתי לה "הורי בעלי המבוגרים נמצאים בישראל. הם מאוד מתגעגעים לבנם הצעיר ודורשים שנבוא אליהם. אני פשוט לא יודעת מה לעשות".
המנהלת פקחה זוג עיניים תמהות ואמרה מיד: "מה? יש לך אפשרות לנסוע מפה ואת מהססת? לו הייתי במקומך הייתי בורחת מפה, לא הייתי מהססת אפילו דקה!"... (זאת היא, ה'פטריוטית' הקומוניסטית, בעמדה של ניהול והשפעה...).
המשכתי להסביר לה שאני צריכה ממנה מכתב המלצה והיא פסקה נחרצות: כתבי מה שאת רוצה שיהיה כתוב במכתב ואני אעתיק ואחתום לך על הכל!
ברור שזה היה נס גלוי. כל כך חששתי שברגע שייוודע לה שאנחנו מתכוננים להגיש בקשת הגירה, תפטר אותי מהעבודה ותבייש אותי לפני העובדים המסורים ל"אימא רוסיה"...
זוג צעיר עוזב!
פעמיים הגשנו ניירת ונענינו בשלילה. את הערעור הבא הגשנו בי"ט בכסלו תשכ"ה. בעלי כתב שהוא לא מרגיש טוב, והוא גם מבקש איחוד משפחות עם הוריו המבוגרים.
לאחר חודשים ספורים האישור התקבל. היה קשה להאמין שזה אכן קרה. בעלי הגיע הביתה מההתוועדות ואמר: החסידים אמרו לי, כשבקולם השתוקקות וערגה, שבארץ לפחות יישארו הילדים שלנו יהודים... גם אימי ז"ל שמחה מאוד. היא נטלה על ידיה את שני הילדים, חיבקה אותם ורקדה עמם כשהיא מכריזה "איר וועט בלייבען אידן! (=אתם תישארו יהודים)".
למיטב ידיעתי, היינו הזוג הצעיר הראשון שקיבל באותה תקופה רשות לעזוב את המקום. אמנם היו מספר משפחות מבוגרות שעזבו לפנינו, אך לא נשמע כי זוג צעיר עם שני ילדים יקבל רשות לעזוב. אני זוכרת שאפילו שגריר ישראל ברוסיה הגיע לנמל התעופה במוסקבה ללוות אותנו והכריז: "אני מתרגש לראות זוג צעיר עוזב את רוסיה בדרכו לארץ האבות"...
בח"י בתמוז תשכ"ה דרכו רגלינו על אדמת ארץ הקודש.
לסיום, אני רוצה לספר על החוויה המסעירה שארעה לי בדרך ממשרד החינוך, לשם הלכתי כדי לבדוק כיצד אוכל לעבוד כריתמיקאית גם בארץ. משרדי משרד החינוך שכנו בתל אביב. והנה, בדרך חזרה, התחלתי פשוט להתרגש. מולי נערכה חופה! חופה אמיתית, במרפסת של אולם! עם המוני משתתפים! עם רב! כמעט צרחתי בקולי קולות מרוב התרגשות "חופה! בחוץ!"... הכלה לבשה שמלה לבנה יפה, והיה עליי להזכיר לעצמי שוב ושוב שאני כבר לא ברוסיה ושאני לא חולמת.
אמנם מאז נכחתי בחופות רבות בארץ והספקתי גם לרקוד בשמחות יהודיות רבות, אך את אותה חופה ראשונה שהייתה שונה כל כך מכל מה שראיתי בברית המועצות – לא אשכח לעולם.
הוסיפו תגובה