אחת התהיות של זוגות שמגיעים אלי לייעוץ זה איך זה שלפני החתונה ובתחילת הנישואין הם היו תמימי דעים בכל, חשבו אותו הדבר, הסכימו על כל דבר, מצאו כל כך הרבה דברים משותפים בחייהם – החל מטעם זהה במוסיקה וכלה בזה שלשניהם הייתה גננת בשם רותי למרות שהם גדלו כל אחד בעיר אחרת. אז מה בעצם קרה? למה אחרי כשנה, פלוס מינוס, כבר לא חושבים באותו ראש, כמעט לא מסכימים על כלום ויש יותר שיחות שמתחילות נעים ומסתיימות בויכוח סוער, מאשר שיחות שמסתיימות בחיוך.

ההלכה מביאה את דיני הפרת הנדרים, בהם בעל וארוס יכול להפר נדרים שנדרה ארוסתו או אשתו. אך כאן יש הבדל בין ארוס ובעל: בעוד ארוס יכול להדיר את נדרי ארוסתו, גם אלו שנידרו לפני האירוסין, הבעל יכול להפיר רק נדרים שהיא נדרה אחרי הנישואין.

[בשונה מהמונח המקובל 'אירוסין', המונח ההלכתי אירוסין מתייחס לתקופה בה החתן כבר ענד את הטבעת לאצבעה של הכלה וקידש אותה כדת משה וישראל, אך הליך החתונה והחופה עדיין לא הסתיים. כיום אנו עורכים את האירוסין – הנחת הטבעת – והנישואין – שבע הברכות תחת החופה וחדר הייחוד – בפעם אחת.]

מפליא, לא? כיצד יתכן שכזוג נשוי, הבעל לא יכול להתיר את הנדרים מלפני החתונה, אך כזוג מאורס בלבד לארוס יש כוח להתיר את הנדר?

בתורת החסידות מוסבר ששלב האירוסין הוא שלב חיבור שני חצאי הנשמה של בני הזוג. עד שהתארסנו, כל אחד הסתובב בעולם עם חצי נשמה. ברגע שהתארסנו שני חצאי הנשמה שלנו התחברו לנשמה אחת. בתחילת הקשר שלנו מה שבא לידי גילוי זה החלק הנשמתי. לכן בזמן שלפני החתונה, לפני הקשר הגופני, הארוס יכול להתיר את נדרי ארוסתו כיוון שהם התאחדו והפכו לנשמה אחת. לכן גם בשלב הראשוני הזוג חושב באותו ראש ומסכים על אותם הדברים מכיוון ששני חצאי הנשמה הפכו לאחת ממש. והנשמה כאחת ממש היא...... לא מתווכחת עם עצמה.

מה קורה אחרי הנישואין? אחרי הנישואין נוסף גם המימד הגופני. שני גופים שמתחברים אבל נשארים בסופו של דבר שני גופים. חצאי הנשמה מתחברים לאחת ושני גופים שלמים נשארים שני גופים שלמים ונפרדים. מה זאת אומרת שני גופים נפרדים? לכל אחד מאיתנו יש את האגו שלו (בעגה החסידית הוא מכונה בשם "נפש הבהמית"), והאגו שלנו לא מתחבר עם אגו אחר. אגו, מרצונו החופשי, לא יתחבר לאגו נוסף אלא אם כן הוא יפיק מכך תועלת ישירה.

ואיך כל זה קשור לתהייה של זוגות שמגיעים לייעוץ על כך שלפתע התגלו חילוקי דיעות?

באחת משבע הברכות כשמברכים חתן וכלה אנו מברכים "ברוך אתה... אשר ברא... אהבה ואחווה שלום ורעות... ברוך אתה... משמח חתן עם הכלה."

אהבה אחווה שלום ורעות הם 4 שלבים בזוגיות.

אהבה זהו השלב הראשון. שלב ההתאהבות. השלב בו שתי חצאי הנשמה מתאחדים לאחד ממש, השלב בו מוצאים ורואים רק את הדברים המשותפים ואם כבר יש משהו שלא נראה לנו, מיד נמצא הסברים למה בעצם זה כן טוב (שוב, זה בגלל שאז אנו מתאחדים כנשמה אחת וכל אדם יודע להצדיק את חסרונותיו האישיים).

השלב השני הוא שלב האחווה. כמו שאחים רבים וחלוקים בדעותיהם אבל תמיד נשארים אחים . לדעתי זהו השלב הקריטי בזוגיות. רוב הזוגות מגיעים לייעוץ מכיוון שהם תקועים בשלב הזה. זה השלב של אחרי ההתאהבות, זה השלב ש"נחתנו" לעולם המציאות ומה שבא לידי גילוי זה האני שלי והאגו שלי. בהתחשב בעובדה שגברים ונשים שונים מעצם היותם נשים וגברים, ואם נוסיף לזה שכל אחד גדל בבית שונה וחווה חוויות שונות בחייו שהתת מודע שלו נבנה מהם, סביר להניח שכל אחד יגיב אחרת לסיטואציות שונות. זה השלב בו זוגות מגיעים לייעוץ ואומרים: "אני פה כדי שהיא תבין שהיא צריכה להשתנות" או "אני פה כי הוא צריך להשתנות". "כל מה שאני אומרת הוא מתנגד" "על כל דבר יש לה מה להגיד לי" "לא מרוצה משום דבר" . כל אחד רוצה שהשני יהיה כמוהו. בשלב הזה כל אחד מנסה להפוך את השני להיות זהה לו. אבל באמת כל אחד צריך לעשות את העבודה שלו עם עצמו. ולקבל את השני כמו שהוא.

השלב השלישי הוא שלב השלום. שלום זה בעצם השלב של ההשלמה. אני משלימה עם זה שבעלי שונה ממני, אני משלים עם זה שאשתי חושבת שונה ממני ואנחנו בכלל משלימים עם השוני הזה ושזה בסדר גמור ומותר לכל אחד להיות הוא/היא ולחשוב אחרת.

השלב האחרון זה שלב הרעות. החברות. לשלב הזה אפשר להגיע רק כשמשלימים ומקבלים את בן ובת הזוג כפי שהם. כמכלול.

רק אם יש רעות, חברות אמיתית יהיה בינינו שלום ואחווה אמיתיים ואז תהיה לנו אהבה בוגרת.

אז כיצד מגיעים לשלב האהבה הבוגרת?

חשוב לזכור שמצד האגו שלנו אנחנו רואים דברים אחרת, אבל באמת בפנימיותנו, מצד הקשר הנשמתי שלנו, אנחנו בעצם רוצים את אותו הדבר. לעתים קרובות, בויכוח עם הבעל או האשה, הויכוח הוא לא על העניין עצמו אלא על מי יגיד את המילה האחרונה, מי יצא חזק ומנצח. לעיתים כל אחד עומד על שלו מתוך מגננה. והכי חשוב לזכור שרוב הויכוחים והתגובות שלנו לבן/בת הזוג הם תגובות של הילד שבנו, הילד הפגוע שבנו. הרי התת מודע שלנו מורכב מחוויות ילדות, משיריון שגידלנו ופיתחנו כדי להגן על עצמנו.

נטע ואריק (שמות בדויים) התווכחו במשך תקופה ארוכה האם לבנות או לא לבנות את המרפסת. נטע טענה שיש להם מספיק חובות ואריק טען שזה לא משמעותי. מתוך המשפטים שנאמרו וכשבדקתי עם נטע מה הבסיס עליו יושב הכעס וההתנגדות שלה, היה ברור שההתנגדות לא קשורה לכסף אלא לתחושה ששוב מזלזלים בדעתה ועושים משהו בניגוד לדעתה. וכשבדקתי עם אריק מה התחושות שלו כשנטע מתנגדת לבניית המרפסת עלה שהוא מרגיש כמו בילדותו שתמיד היה צריך לוותר על דברים שאהב כשלהוריו לא היה מספיק כסף. הוא היה האח הגדול שצריך להבין ולוותר לשני אחיו הקטנים.

באמת מבחינת הרצון הפנימי שלהם, מצד החיבור הנשמתי שלהם שניהם רוצים את המרפסת או שניהם לא רוצים את המרפסת, כלומר מצד החיבור הנשמתי שניהם בעצם רוצים את אותו הדבר. מצד הגוף, האגו, מצד הילד הפגוע של כל אחד מהם, כל אחד מושך לכיוון אחר.

לכן חשוב לזכור כשאתם בויכוח, ולא משנה איזה סיבות ותירוצים תתנו, הויכוח הוא על גופו של אדם ולא על גופו של עניין. ובעצם אתם באמת רוצים את אותו הדבר רק שהאגו שלכם מפריע לכם. אם רק תשימו את האגו בצד תגיעו להחלטה משותפת כששניכם מרוצים. לכן חשוב שכל אחד יעבוד על מידותיו שלו, שכל אחד יזהה את הקול של הילד הפגוע שהוא סוחב עימו, שכל אחד יתאמן כיצד לשתוק – לא למהר להגיב ולתת לאגו לומר את דברו, אלא לתת לנשמה להשמיע אף היא את קולה.

יהי רצון שנזכה לקיים את מאמרו של האר"י הקדוש שמובא ע"י תלמידו רבי חיים ויטל:

"ששיאה של ואהבת לרעך כמוך היא בן איש לאשתו".