שאלה:

נולד לנו בן, ואנחנו נרגשים מאוד, אך עדיין לא החלטנו סופית בעניין ברית המילה. יש לי בעיה עם זה. אני מודעת לחשיבות הרוחנית שבמילה, אך יש לי דאגות הרבה יותר פרקטיות:

1. האם אין זה מעשה ברברי לגרום לבני התינוק כאב בשל ניתוח שאינו הכרחי מבחינה רפואית?

2. הוא נולד בלי שנימול. מדוע שאתערב במצבו הטבעי?

3. לבני אין כל אפשרות להביע דעתו בעניין ולעולם לא יוכל להשיב את הנעשה. האם לא מוטב שאתן לו לבחור בעצמו מאוחר יותר בחיים אם הוא רוצה לעבור את הניתוח הזה?

האם יש לך תשובות הגיוניות כלשהן לשאלות הללו?

תשובה:

תארי לעצמך את התסריט הבא. התינוק שלך נולד בריא ושלם, אך משהו לא רגיל אצלו. יש לו שש אצבעות בכל יד. ליד כל זרת יש בליטה קטנה נוספת.

מה היית עושה בקשר לכך? האם היית נותנת שיסירו את האצבעות הנוספות בניתוח? האם היית משאירה אותן? אחרי הכל, הוא נולד ככה ויוכל לחיות עם שתים-עשרה אצבעות. אולי צריך להרשות לילד לבחור אם הוא רוצה את האצבעות הנוספות שלו מאוחר יותר בחייו. האם תוכלי לחשוב על משהו ברברי יותר מקיצוץ אצבעותיו של אדם?

ועם זאת, אני מנחש שהיית עושה את מה שרוב ההורים היו עושים בנסיבות כאלה. מוטב להסיר את האצבעות הנוספות עכשיו, כשהדבר לא כואב, יחסית, ויתרפא מהר, מאשר לגרום לילד להרגיש כמו יצור לא נורמלי בחייו העתידיים. בלאו הכי, אין לו כל שימוש לאצבעות הללו, ומאוחר יותר, הוא יתרעם על העובדה שהוריו לא הסירו אותם עבורו.

וכך, הורים אוהבים וטובים יביאו את בנם בלי הנד עפעף מתחת לסכין המנתחים. הסבל בטווח הקצר שווה את מניעת אי-הנוחות לטווח הארוך. כל שאר הדאגות יתמוססו במהרה. מה שנקרא ברברי בהקשר מסוים, נחשב להומני בהקשר אחר.

אם היגיון זה עובד ביחס להסרת אצבעות נוספות, שהוא ניתוח קוסמטי גרידא, על אחת כמה שהוא אמור להשפיע לטובת מעשה ברית-המילה, המשמעותי הרבה יותר מכך. אינני טוען שלהיות אדם שלא נימול דומה להיות אדם בעל שתים-עשרה אצבעות, אך עבור ילד יהודי, ישנם כמה קווי דמיון.

יהודי שלא נימול ירגיש תכופות כמו אאוטסיידר בין בני עמו שלו. הוא תמיד יהיה יהודי, אך עשוי להרגיש אמביוולנטי ביחס ליהדותו, בידעו שאימוץ יהדות זו באופן אקטיבי, משמעו בין השאר לעבור ניתוח, שבגיל שמונה ימים הוא קטן יחסית, אך מפחיד בהרבה לאדם מבוגר. נכחתי בבריתות מילה למבוגרים, ובלי ספק, יש בהחלטה של אדם לעבור טכס זה בבגרותו כדי לתת השראה לאחרים. הניתוח עצמו אינו סיפור כל כך גדול כמו ההחלטה לעבור אותו. למעשה, בכך שאינך מלה אותו, את מגבילה את אפשרויות הבחירה שלו.

דברים רבים בעולמנו נוצרו בלתי גמורים, וזקוקים למגענו ולהשקעה מצדנו כדי להגיע לשלמות. את החיטה יש לטחון לקמח וללוש כדי שתהפוך ללחם. יהלומים צריך לחתוך וללטש כדי שיגלו את יופיים כפנימי. זוהי טיבה של החוויה האנושית.

לכן, אם נשים בצד את כל השיקולים הרוחניים, הרי מנקודת מבט מעשית, להלן המשוואה: אם תשאירי את בנך לא-נימול, הוא יישאר עם מחסום פסיכולוגי לחיפוש זהותו שלו. אם תעשי לו ברית, הוא לא יאבד כלום חוץ מפיסת עור קטנה, אך יזכה בכניסה מיידית לברית אברהם בת ארבעת-אלפי-השנים. זוהי מתנה שלא תתחרטי על כך שהענקת לו.