התאריך היה העשרים וחמישה בדצמבר, וכשהיא עוצמת את העיניים היא נזכרת בדיוק כיצד הכול קרה. ילדה יהודיה הגשימה את חלומותיה הכמוסים וקישטה את העץ הנוצץ והאסור. היא עזרה בעליזות לתלות את הקישוטים הנוצצים על העץ.
משפחתו של החבר שלה היו ידידותיים ככל שיכלו. הם חייכו וצפו בהתלהבותה. עד מהרה הגיע הערב וכולם התאספו סביב האח הבוערת ושרו את שירי חג המולד. היא הכירה כמעט את כל השירים בעל-פה.
לאחר מכן, כולם עלו למכונת סטיישן גדולה וקראו "חג מולד שמח" לכל מי שחלפו על פניו לאורך הכביש המכוסה שלג. הנסיעה לא הייתה ארוכה. בכל שנה הלכה המשפחה למיסת חצות.
אך שם, כשעמדה באחד המעברים המרכזיים, והדמות בגודל מלא ממוסמרת לצלב הגדול תלויה מולה בחזית הכנסייה הקתולית, כשכולם כרעו ברך, היא לא ידעה מה לעשות. ברגעים הארוכים הללו, היא חשה כאילו עתידה נחרץ.
לבדה, רועדת, היא עמדה ועדיין התלבטה מה לעשות. מה עצר בעדה מלכרוע ברך במקום הזה?
בכנסיה בת 500 איש, היא הייתה היחידה שנותרה לעמוד. אך בעודה מרגישה את המלה "יהודייה" נחרתת על מצחה לעיני כל, היא נוכחה לדעת שאין לה כל מושג במה היא מאמינה.
לאחר מכן, איש לא אמר לה אף מלה על כך. עדיין היה נחמד לפתוח את המתנות הנשענות על העץ בבוקר המחרת, ולאחר מכן ללכת לגלוש במזחלת במורד הגבעה הגדולה בחצרם האחורית בשעות אחר-הצהריים. אלה היו דברים שהיא רצתה לחוות במשך שנים. אבל חלק מן הזוהר הנוצץ חלף עבר לו אחרי הלילה הראשון. היא הגנה על משהו שאפילו לא היה לאל-ידה להסביר, אך עדיין היא ידעה שזה משהו ממשי ועמוק בתוכה.
לאחר מכן, היא חשה כמיהה שלעולם לא עזבה אותה לגמרי. או שאולי היא תמיד הייתה שם, כמיהה לדבר-מה בלתי מוחשי שחסר לה בחיים. הייתה זו הרגשה ששבה ופקדה אותה בזמנים מוזרים ביותר, תחושה שחסר לה משהו, והיא כבר ידעה שלא מדובר בחג המולד.
מעט מעט, היא התחילה ללמוד יותר על דתה שלה. דרך חיים שונה נראתה לה מרתקת יותר כיוון שהיא לא באמת חוותה את אור היהדות. היא התחילה לקרוא ספרי יהודיים, וחיפשה מורים שמסוגלים להעניק לה מזון רוחני, ואשר הציתו את הלהבה הזעירה שעדיין הבהבה בתוכה. מאוחר יותר, בעת טיול שערכה בישראל, היא הצליחה להציץ בקרני ההארה החמקמקת שאליה ייחלה מאז ומעולם. היא נוכחה לראות, שהיא הייתה קרובה מאוד להשלכת היהדות מאחוריה עוד בטרם ראתה אותה כלל.
בתקופה שבה התרחש לראשונה סיפור החנוכה, יהודים מתבוללים רבים, הנקראים הלניסטים, לא הבינו אף הם את ערכה של דרך החיים היהודית. הם לא היו סתם מוכנים, אלא אף נלהבים לוותר על דרך החיים היהודית לטובת אורח חיים יווני.
היא הייתה הלניסטית, ואשר פעם בחרה גם היא בחפצים נוצצים במקום בזהב אמיתי.
בחג החנוכה אנו חוגגים כיצד כד קטן של שמן טהור נמצא בבית המקדש, לאחר שהוא נבזז וחולל. מכמות זעירה זו של שמן טהור בקע אור שבדרך נס לא כבה.
במשך הזמן, היא גילתה שהאור הזעיר שבתוכה, אף הוא לעולם לא יכבה, ויהי מה. אותו ניצוץ פנימי ממשיך לייחל להתחזק, והעובדה שאכן התחזק, הייתה בעצמה בבחינת נס.
מה שהיא גילתה במשך השנים, היא שהעם היהודי דוגל בטוהר ובשמחה – בקשר של שמחה טהורה לאלוקים, בלי מתווכים.
היא למדה גם, שנורות נוצצות לא יכולות אפילו להתקרב לזוהר הבוקע מבית יהודי טהור וקורן אל העולם.
שנים רבות חלפו, וחגי החנוכה חלפו ביעף בסיבוב ססגוני ומהיר – כמו סביבונים. כאשר המשפחה מתכנסת יחדיו, ביתה מהדהד בשירי חנוכה. קודם לכן, היא לא הכירה כלל את המקור לכל הדברים שאותם היא אהבה כל כך. ביתה היהודי זורח באוצרות שאין היא מכירה.
כאשר נכדיי מסתדרים בשורה כדי להדליק את החנוכיות שלהם, אני עומדת כעת מאחוריהם וסופגת את האור הבוקע מכל אותם ילדים יהודיים שהיו עלולים שלא להיוולד כלל. אני לוחשת תודה על כך שלא כרעתי ברך אז.
כתוב תגובה