כשברצונך לקבל מידע אמיתי ומדוייק על יכולותיך וחולשותיך, אמך אינה הכתובת הנכונה. לאחרונה נתקלתי בפתגם חכם: "לאויביך יש מידע חיוני שידידיך מסתירים ממך". הם מסתירים זאת מפניך או מפני שהם לא רוצים לפגוע בך או פשוט משום שהקשר החם והמלא סימפטיה שיש לכם הופך אותם עיוורים לחסרונותיך.

זה בדיוק מה שהופך את נבואותיו של בלעם לייחודיות כל כך. דבריהם של כה רבים מבין הנביאים והנביאות מתועדים בכתבי הקודש. במידה מסוימת, דבריהם החדורים השראה אלוקית מושפעים מן הפרספקטיבה שלהם כאדם שנמצא "בפנים", כלומר, מאהבתם העמוקה כלפי אחיהם ומדאגתם להם. בלעם, מצד שני, היה אנטישמי אכזרי, שמשאלתו הגדולה ביותר הייתה להפיל את עמנו ולהכחידו. הבה נבחן את המלים שבהם השתמש אדם אשר עמל –לשווא – להצביע על נקודת התורפה שלנו, וביקש לשווא לחשוף את התחום שבו אנו פגיעים ביותר.

שרי מואב ההמומים הקשיבו בזעזוע כאשר מגלה העתידות אשר הושכר כדי לקלל את היהודים החל כך את סדרת נאומיו:

"מה אקב לא קבה א-ל ומה אזעם לא זעם ה'"? כיצד אקלל את מי שאלוקים לא קילל? כיצד אוכל לכעוס כאשר אלוקים לא כועס? (במדבר כג, ח).

מדוע היה עם זה מחוסן מפני קללותיו וזעמו של אלוקים? ממשיך בלעם:

"כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג, ט).

מלות הפרוזה הפואטית הזו הן גם בבחינת משל. חכמינו זכרונם לברכה מסבירים כי ה'צורים' מסמלים את האבות, וה'גבעות' את האמהות.

סוד הישרדותו של עמנו, יכולתנו להתגבר על הקללות, על הזעם ועל תוכניותיהם הזדוניות של הבלעמים השונים בתקופות השונות – הוא אבותינו ואמותינו, האבות היהודיים והאמהות היהודיות, אשר מטביעים בילדיהם את התחושה שהם עם אשר גורלו הוא לשכון בדד, ומלמדים אותם כי "עם לבדד ישכון" אינה קללה ואינה פגם שעלינו להתגבר עליו, אלא ברכה.