חיים היה יהודי עם הארץ שלמרות בורותו היה נוהג לשבת ולקרוא תהילים בבית המדרש. פעם שמעו אותו קבוצת יהודים קורא את הפסוק האחרון שבפרק קי"ט בתהילים, "תעיתי כשה אובד, בַּקֵש עבדך כי מצוותיך לא שכחתי," והטעים זאת כך:

"תעיתי כשה אובד בְּקַש", כלומר כשה הטועה ומתבלבל בערימת קש.

היהודים ששמעו זאת פרצו בצחוק גדול, ואף מיהרו לרב העיר – רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, שהיה ידוע כמליץ יושר על עם ישראל – וסיפרו לו על בורותו של היהודי.

"אל תזלזלו בו, בחיים שלנו" השיב להם הרב, שכן בטעותו גלומה אמת עתיקה..."

פתח רבי לוי יצחק ואמר:

אספר לכם מעשה שהיה.

זאב אחד הלך ביער במשך כמה ימים ולא מצא אוכל. גבר עליו רעבונו, כשלפתע פגש בשה תועה ביער העבות.

'שמע נא, שה קטנטן' אמר הזאב, 'אני רעב עד מאוד, ואני עומד לטרוף אותך. אך אין זה מן היושר שאטרוף אותך ללא אף סיבה. ספר נא לי איפוא על חטאיך, איזה עוון ביצעת לאחרונה שבשלו מגיע לך להיטרף למוות?'

אבריו של השה רעדו מפחד. שיניו נקשו זה לזה והוא השיב: 'חוסה נא, רחם נא על נפשי העלובה! אני צעיר וחלוש, לא חטאתי מעולם ואני חף מכל פשע!'

'מהר והתוודה על מעשיך הרעים!' גער בו הזאב הרעב. 'אין לי כל ספק שביצעת איזה חטא כלשהו. ספר, ספר לי חיש מהר כי רעב אנוכי.'

ראה השה שצרתו צרה ואמר: 'אכן, צודק אתה. כשהייתי צעיר לימים, ממש בן כמה חודשים, ראיתי אדם הולך בשוק כשהוא נושא חבילת קש. הייתי רעב עד מאוד ואכלתי קש אחד מן הערימה. אך אנא, זאב, אל נא תענישני בעבור חטא קטן שכזה! הלא הייתי צעיר ולא מרוע לב עשיתי זאת!'

'שתוק, בלום את פיך גס רוח מחוצף' צעק עליו הזאב. 'פושע שכמוך! אוכל קש לא לו! אתה חייב מיתה על גניבה זו שביצעת!' והוא מיהר לטרוף את השה המסכן.

"עם ישראל אף הוא כשה זה" סיים רבי לוי יצחק את סיפורו. "שונאי ישראל מחפשים להעליל ולטפול עלינו אשמות על לא עוול בכפינו. אך בלהיטותם הם מאשימים אותנו על עסקי קש, הבלים ממש.

"על כך התפלל דוד המלך: תעיתי כשה האובד בקש..." סיים רבי לוי יצחק את דבריו.

(הערת העורך: סיפור זה רלבנטי מתמיד בימינו, כאשר על כל מעשה קטן של ישראל נשמעים גינויים מכל קצוות תבל, בעוד מדינות רבות – בהן אלו הממהרות לגנותנו – חוטאות בחטאים גדולים בהרבה).