לפני זמן לא רב נכחתי בפגישה בה השתתפה גם אישה שבעלה נפטר לפני פחות משנה. באמצע הפגישה מישהו אמר איזו בדיחה ואותה אישה צחקה. הזדעזעתי. "איך את יכולה לצחוק?" חשבתי. "בעלך נפטר לפני פחות משנה!" ואז עלתה בדעתי מחשבה מפחידה: "האם כולנו מיותרים ואפשר בקלות למצוא לנו מחליף? האם יקירינו ואהובינו יכולים לצחוק כל כך מהר אחרי שאנו נפטרים?"

בנקודה זו, בטרם אמשיך הלאה, ברצוני להבהיר משהו: תוך שניות מן הרגע בו חשבתי את הדברים הללו ידעתי שזה לא מה שאני חושב באמת. אשתי הציעה שאולי לתגובתי יש קשר כלשהו למצב שלי. העובדה שאני חולה בלימפומה המצויה בנסיגה, אין פירושה שאני מאמין 100% מן הזמן שהחלמתי לגמרי. באופן כללי אני אופטימי מאוד, אבל אינני "מר בטחון" בכל שנייה של כל יום, וכל פעם שאני שומע על מישהו שנפטר מגירסה כלשהי של המחלה שיש לי (או הייתה לי, הלוואי ה'...) הדבר פותח מחדש מחשבות ופחדים חדשים. לרוע המזל, נפוץ מאוד לשמוע על אנשים כאלה בימינו.

"היה זה צחוק בלב שבור שלעולם לא יירפא לחלוטין", הרגיעה אותי אשתי.

האם אנו מיותרים? ניתנים להחלפה? זה נשמע מגוחך, לא? כמובן שאיננו! אבל המוות אינו המקום היחיד בו אני מוצא עדות לפחדיי שחיינו עשויים להישכח בקלות מדי ולהיות מוחלפים לא רק בצחוק, אלא גם באנשים אחרים.

הביטו בעניין הגירושין. אנשים מתחתנים. אנשים מתגרשים. הבעל או האישה מתחתנים מחדש, ויש מישהו אחר שלוקח את מקומו של הבעל או האישה הראשונים. ישנם מקרים, בהם הוא או היא מגיעים למצב שהם משמשים הורים לילדים. עכשיו אתם רואים אותו, ומחר – כבר לא. דומה שקיים המרחב הזה – בעל, אב, מה שלא יהיה – שקיים מגוון מועמדים היכולים למלא אותו. אולי לא באותו אופן, אך עדיין... למלא אותו. מהו המסר שיש בכך לילדינו? הוא היה אבא שלך. אבל גם הוא יכול להיות אבא שלך.

אני לוקח כאן סיכון. אני יודע שמה שאני כותב זו מוגזם, ובוודאי שאין זה קו המחשבה הרציונלי או הנבון ביותר. אני מזמין אותך למסע עם הצד האפל שלי. עם הצד הפחדן שלי. עם הצד שעולה ומופיע כאשר סיוטי הלילה הגרועים ביותר שלי ומחשבותיי האיומות ביותר גוברים על העצמי הגבוה והטוב יותר שלי. האם אוכל לתת בך אמון, שתוכל לבוא אתי בלי להיות יותר מדאי שיפוטי? האם תישאר אתי עוד קצת, עד שאצליח לשטוף את כל זה אל ביב השופכין?

אם אבות ניתנים להחלפה, האם גם ילדים? בעולם של דברים חד פעמיים האם איננו מבינים מדוע ילדים תוהים לפעמים אם חייהם שווים משהו? מדוע אנו עצמנו שואלים לפעמים את אותה שאלה?

אולם, כאשר אנו מאבדים מישהו בחיינו, אז מופיעה דילמה. מצד אחד, עלינו להתאבל. מצד שני, עלינו להמשיך לחיות את חיינו. בעולם המודרני של היום, נראה כי ככל שאנו מתגברים מהר ובאופן מלא יותר, כן אנו בריאים יותר. לעתים נדירות כיום אנו רואים אלמנה או אלמן הנושאים את אובדנם בגלוי כל העת, שיגונם הופך למבט בל-יימחה בעיניהם ולמתח בלתי פוסק הניכר בפניהם. אף שאולי מישהו היה פעם "אהבת חיי", הרי בעולם של ימינו, דומה כי אחרי חוויה של אובדן, מעודדים אותנו להתרומם ולהתחיל חיים חדשים. אך אם אדם יוצר לעצמו חיים חדשים, האם אינו יכול אז גם שתהיה לו "אהבת חיי" נוספת? חיים, חדשים, אהבה חדשה. חיים מיותרים, אהבה שיש-לה-תחליף.

אני ממשיך לנסוע למטה בסחרור עז. אתם יכולים לחוש זאת? עשיתי זאת בעבר, אך זה שונה כשאתם אתי, ואני אפילו לא יודע מי אתם: אנשי-סודי הבלתי-מוכרים וחסרי-הפנים!

האם הגעתי לנקודה שבה אני בוטח בכם עד כדי כך? או שזו רק הכימותרפיה וחודשי המאבק הקודמים שהותירו אותי במצב שבו אפילו לא איכפת לי מה אתם חושבים?

אולי, אילו הייתי חושב על הוריי שלי יותר. אולי, אילו היו הם מעסיקים אותי יותר במחשבה ובדיבור? אולי, אילו לא הייתי מרגיש שחיי שלי המשיכו הלאה בקלות כזו אחרי ששניהם הלכו לעולמם? האם הם היו מיותרים? ניתנים להחלפה? כמובן שלא. זה לא יכול להיות. ובכל זאת...

לא, אינני רוצה שמישהו יסבול מאובדן. אף אחד במשפחתי. אף אחד במשפחתך. אני רוצה שיהיו שוב צחוק, חיים מלאים. אושר. שמחה. שירה. שבתות חמות ומלאות חיים, מלאות ילדים, נכדים ונינים. אפילו אלה שאולי לא אפגוש לעולם.

אך הו, עד כמה אינני רוצה שישכחוני אי-פעם. כמה אינני רוצה שהחיים יהיו כאילו מעולם לא הייתי. האם תוכלו להבין זאת? האם קורה לכם אי-פעם שאתם מרגישים ככה? מישהו אמר לי לאחרונה, שהוא לעולם לא חושב על כך שיום אחד לא יהיה כאן, אך בשבילי, אף יום אינו עובר בלי המחשבה הזאת.

חכמינו זכרונם לברכה אומרים כי יעקב אבינו עדיין חי – באמצעות צאצאיו. אך מדובר ביעקב אבינו, וראו מי היו צאצאיו. אך מה אתי?

האם מעולם לא חשבתם את המחשבות הללו? האם מעולם חשתם בפחד הזה? האם מעולם לא מצאתם עצמכם לכודים במערבולת עצמיותכם החשוכה, בלי אור בקצה המנהרה? האם מעולם לא ייחלתם שתוכלו להתרומם לעבר נקודת האור שאתם יודעים שנמצאת שם, היכנשהו... אך היכן?

יש לי מזל, שיש לי אדם בחיי המעניק לי מוטיבציה להגיע קצת גבוה יותר ועוזר לי להגיע לשם חלק מן הזמן. שמו הוא הרב גלוכובסקי. הוא האדם בקהילתי המשמש לי כמורה ומדריך. הוא אדם שאני לומד ממנו לא רק בשיעורי התורה, אלא מן הדרך שבה הוא חי את חייו.

(אנשים רבים קוראים לו בשמו הפרטי, אך אני מעדיף לקרוא לו תמיד "הרב גלוכובסקי", למרות שאנחנו ידידים די טובים ואני מבוגר ממנו בלא מעט שנים. אולי דווקא משום שאנו חברים שאני קורא לו "רב". אני נהנה לתת דברים לידידיי, ובמקרה הזה, אני נהנה לחלוק כבוד לאדם שאותו אני מחבב מאוד. הכבוד שאני נותן לו אינו גורע בשום אופן מיחסינו הנעימים ומן הנוחות שאני חש במחיצתו. הוא הרב שלי, ואנו מיודדים).

מעולם לא פגשתי את אביו של הרב גלוכובסקי, ועם זאת, הוא מלווה אותו כמעט לכל מקום שאליו הוא הולך, ובוודאי אל כל פגישה שיש לו אתי. אין הרצאה שהוא נותן בה אינו מצטט את אביו. יום אחד שוחחנו על שירתם של בנינו במקהלה והוא הזכיר את הקול הנפלא שהיה לאביו. בשבוע שעבר הלכתי ל"התוועדות" לרגל יום הולדת, והרב גלוכובסקי ביקש לספר סיפור. "הרשה לי לספר לך סיפור שנהג אבי לספר על הרבי הקודם..." לא זו בלבד שסיפר את הסיפור בשם אביו, אלא שם אביו נשזר לכל אורך הסיפור.

תמונת אביו תלויה במקום בולט בסלון שלו. אנו מוזמנים לביתו מספר פעמים בשנה כדי להשתתף באירוע כלשהו לזכר אביו, ויש הרגשה שכל חייו מוקדשים לאביו, שהוא משתדל ומתאמץ במודע להיות הבן שאביו רצה שיהיה.

בבית הכנסת, כולנו יודעים ששירים רבים שהוא שר במהלך התפילה באים מאביו, ובקהילה שלנו, כולנו יודעים שאנו אלה שזוכים מתכונותיו הנפלאות של אביו. גם אנחנו מרוויחים מכך שהאדמה נתברכה בו פעם.

האם חג הסוכות יהיה אותו חג הסוכות בלי הסיפורים על הסוכות שבנה הרב גלוכובסקי ביחד עם אביו ועם אחיו? כמה פעמים שמענו את הסיפור על הנסיעה ברגע-האחרון כשהמשטרה רודפת אחריהם ממש דקות לפני הדלקת הנרות? האם בית-ספרם של בנינו יהיה אותו הדבר אילולא היה שופע אמרותיו החינוכיות של אביו של הרב גלוכובסקי, מחנך אשר במשך ארבעים שנה לימד את כיתות אל"ף עד חי"ת בטורונטו?

והאם לא היינו כולנו משתוקקים לומר לילדינו כפי שאמר הרב גלוכובסקי לאחרונה לילדיו: כמה גאה אהיה אם תגדל להיות מורה כמו סבא, אדם אשר דרך משנתו ותורתו שיפר את חייהם של כל כך הרבה אנשים!

מצחיק, אך כאשר ראיתי לבסוף וידאו של אביו הוא נראה כמו אדם רגיל. מורה בבית ספר. מישהו דומה לך ולי, אך אדם שהתעלה למדרגת מיתוס כמעט הודות לאהבה, לכבוד ולמסירות של בנו.

כשאני מקשיב לרב שלי, אני, האב הרגיל, יכולתי לדמיין לי כיצדד יום אחד אתרומם לגבהים שכאלה הודות לילדיי שלי. דמיונות שכאלה ממלאים אותי בחום ובאומץ. הם משככים את פחדיי. הם דוחפים אותי קדימה, לחיות חיים מלאי מעשים שייתנו לילדיי דבר-מה עליו יוכלו לספר יום אחד לילדיי ולקהילותיהם.

אם אביו של הרב גלוכובסקי אינו מיותר או ניתן להחלפה, אזי אף אני אינני כזה. ואף אתה אינך כזה. אנו בלתי-ניתנים-להחלפה ממש כמו האהבה שאותה אנו נותנים. אנו משאירים חותם בל יימחה בלבותיהם של ילדינו ושל אהובינו. החותם הזה מוכל לא רק בצחוקם, אלא בצחוק שאותו הם מעניקים לאחרים. הצחוק, כפי שאומרת אשתי, המגיע מלב שבור, אך לב המלא באהבה נשבר ואז הולך ומתחזק באמצעות התיקון שמתקנים אותו. חוזקו נובע מרכותו, רכות שנעשית רכה עוד יותר הודות לאהבה שהשארנו מאחור, אולי רכה יותר אפילו בשל האובדן שיחושו ילדינו אחרי שנעזוב.

האישה שצחקה באה למשרדי יום אחד. היא עצרה כדי לספר לי על האירוע שנערך בקהילה שלה בלילה הקודם לזכר יום השנה הראשון לפטירתו של בעלה. היא תיארה את האירוע במשך זמן רב, ולאחר מכן המשיכה לספר לי על שיאו של הערב.

"הבת שלי הקריאה מכתב שכתבה לאבא שלה", פתחה ואמרה. "במכתב זה היא תיארה את כל האירועים המשפחתיים של השנה שעברה. היא תיארה אותם בפרוטרוט, כדי שבעלי, אביה, יוכל לרוות נחת מרסיטל הפסנתר שלה, מנסיעת האופניים הראשונה של אחיה, מן היום הראשון שבו אמא הייתה מסוגלת לחזור לעבודה מקץ חודשים ארוכים שבהם הרגישה עצובה מכדי לעזוב את פתח הבית... "

כשהאישה דיברה, מלאו עיניה דמעות. הן לא גלשו. היה זה כאילו לבה פשוט מלא בכל כך הרבה אהבה, שהוא עלה על גדותיו דרך עיניה.

היא עמדה בפתח הבית במשך זמן רב וסיפרה לי על כל האירועים שעליהם סיפרה בתה במכתב שכתבה לאביה. היא אפילו סיפרה לי כיצד בתה תיארה לאביה מה שידעה שתהיינה התגובות שלו. "אתה היית צוחק בקול רם כל כך, אבא..." "אתה היית מספר לנו את הסיפור המפורסם שלך על הזמן שבו..." "אבא, כמה היית נהנה מן המוסיקה הזאת..."

לא התעייפתי כלל מלהקשיב לאישה הזו בספרה על ערב הזיכרון הזה. זמן רב אחרי הזמן שבו היה עליי לשוב לעבודתי, הקשבתי בתשומת לב לסיפורה על ילדיה על אהבתם לאביהם ולזכרו.

וכאשר היא סוף סוף סיימה והמשיכה ללכת במורד המסדרון, יכולתי להמשיך להקשיב אפילו עוד.

אך במקום זאת, התיישבתי וכתבתי את הכתבה הזאת. אולי יום אחד, ילדיי יקראו אותה. או מוטב, אולי הם יקריאו אותה לילדיהם יום אחד.

מי ייתן ואחיה עד 120.

הכתבה פורסמה במקורה באנגלית, זמן קצר לאחר פטירתו של ג'יי, כשלצידה ההערה הבאה:

הערת העורך: ג'יי שלח לנו סיפור זה לפני שנתיים וחצי, בתקופה שבה – כפי שהוא כותב בפסקאות הפתיחה – הוא חש אופטימי מאוד ביחס לפרוגנוזה שלו. אך זמן קצר לאחר מכן, כשעדיין עבדנו על הכתבה, תוצאות בדיקת דם העלו שמחלתו שבה ונעשתה אגרסיבית. אכן, מעלות ומורדות כאלה התרחשו תכופות במהלך מאבקו בן ארבע השנים עם המחלה.

בשל תפנית האירועים המצערת, הרגיש ג'יי שהנושאים בכתבה זו רגישים מדאי מכדי שיפורסמו. כעת, אחרי שהתרחש הגרוע מכל, החליטה משפחתו של ג'יי שהגיעה העת לשתף בכך את קוראינו. – ינקי טאובר.