מילים מטבעם נועדו להצטרף ולהתחבר זו לזו, אבל מה לעשות, ישנם מילים שכמה שלא תנסה ותתאמץ לצרפן הן פשוט לא נדבקות. תנסו למשל את צירופי המלים "שקט-רועש" או "גשם-יבש", צירופים שכאלו הם ממש פרדוקס.

כזה הוא גם צירוף המילים "רכבת-ישראל"...

המילה "רכבת", במשמעותה הפשוטה היא "כלי תחבורה יבשתי". אבל בקונטקסט (הבינלאומי לפחות) המשמעות הנלווית למילה רכבת היא: סדר ומשמעת, קפדנות ודייקנות, לוחות זמנים מדויקים, עקביות תדירות ופעולה רצופה ובלתי פוסקת נטולת תקלות ועצירות.

כעת תנסו לצרף את המילה "רכבת" על כל משמעויותיה הנ"ל למילה "ישראל" ותבינו עד כמה זה קשה... אצלנו הרי התרבות הארגונית מתבססת על "בערך" ועל "חפיף", על "סמוך" ועל "יהיה בסדר", והמפתח - הוא עדיין אצל הג'ינג'י... כך שאין ניגוד גדול יותר מאשר צמד המילים "רכבת-ישראל"...

ב"צעירותי"... כאשר למדתי בישיבה והשתמשתי לעיתים קרובות בשירותי הרכבת כדי לעשות את דרכי מתל אביב לכפר חב"ד, לעיתים קרובות עמדתי נפעם ומשתומם אל מול נפלאות הסדר הפנימי של התנהלות הרכבת.

שלא כמו היום, בתקופה דאז, הרציף בכפר חב"ד היה באורך של קרון אחד ולא יותר, כך שבמשך שבע הדקות של משך הנסיעה מתל אביב, היה עלי להספיק לאתר ולהגיע אל הקרון בר המזל שעתיד לעצור אל מול הרציף. אך בעוד הכרטיסן טוען בתוקף שיהיה זה הקרון הראשון, הרי שהכרוז עומד על דעתו שיהיה זה דווקא הקרון האחרון. והקטר, מה פתאום כפר חב"ד?, הוא בכלל סבור שהרכבת נוסעת לחיפה ותחנות הביניים... כך שבדרך הכלל הירידה מן הרכבת לוותה בקפיצה נועזת ובשריטות וחבלות...

נכון, זה היה ממש בתחילת דרכה של הרכבת, אבל השביתה של אתמול (כמו גם הכמות המרשימה של התקלות והתאונות) מזכירה לנו שעדיין יש לנו מה ללמוד בכל הקשור לניהול יעיל ומסודר של רכבת.

ומי שבכל זאת מבקש להתנחם – אשמח לעזור לו: לפחות אנחנו לא יחידים. וכך סיפר הרבי באחת משיחותיו:

"היו אומרים אודות הנסיעה ברכבת במדינת איטליה – באותם שנים שקנתה לה "שם" בחוסר הסדר שבה – שהנוסעים היו ממתינים במקומותיהם בקרונות הרכבת,והכל הי' מוכן לנסיעה, ה"קטר" עם הגחלים, המים, ושאר הדברים הדרושים, האש בערה, הניצוצות ניתזו, וההמולה עד לב השמים, אך דא עקא: ה"קטר", ל א הי' מחובר אל הקרונות, כך שהקטר צפר ונסע לדרכו, ואילו הנוסעים שישבו בקרונות הרכבת, לא זזו ממקומם!".

והמסר? הוא ברור!

"לאמתו של דבר אין הבדל בין הנשמה (=הקטר) והגוף (=הרכבת), ובין המימד הרוחני לגשמי, כיון שגם מציאות הגשמיות היא מהאלוקות. לכן לא ניתן להסתפק בנסיעתו של הקטר (= התרוממות הרוח) לבדו, על האדם לקשר ולחבר את עבודת הנשמה עם הגוף, כך שגם הגוף (= המימד הגשמי) יושפע, "ייסע" ויתעלה עם הנשמה".

נסיעה טובה ובטוחה, ותודה שנסעתם ברכבת ישראל...