הספקן: אתה יודע משהו, אני חושב שבאורתודוכסיות הבלתי מתפשרת שלך אתה חוטא לרעיון המשיח. אתה מתעקש לשמר את מושג המשיח בדיוק כפי שדיברו עליו הנביאים לפני יותר מאלפיים חמש מאות שנה: שובם של כל היהודים לארץ ישראל, השבת בית המלוכה של דוד לממלכה, בית מקדש, זבחים – הכל.

הרעיון שמאחורי כל זה יפה ומעורר השראה. החיפוש אחר עולם שליו והרמוני, עולם חופשי מקנאה ומשנאה, עולם שבו החיפוש אחר חוכמה מחליף את מרוץ העכברים אחר עושר חומרי וכוח, המאפיין את תקופתנו הנוכחית. הנביאים הביעו זאת במונחים של עולמם-הם, מונחים שאך בקושי תופסים לגבי המאה שלנו. למה שלא תיקח את התמצית של משמעות המלה "משיח" ותסיר את העטיפה המיושנת שלה? לפי דעתי, גישתך המילולית ממעיבה על כל המסר שלך בכך שהיא מעניקה לו טעם דתי-תנ"כי המוריד מכוחו ומן הרלוונטיות שלו.

המאמין: זה מביאנו חזרה לשאלתך הקודמת, "למה להכניס את אלוקים לתמונה?" אתה הרגשת שכל דבר שעליו אנו מדברים – הטוב הטבוע באדם מעצם היותו, משמעות וגורל בחיים ובהיסטוריה – שכל אלה ניתנים לתפיסה גם ללא בורא כל-יכול הבורא את החיים ומחבר את ההיסטוריה...

הספקן: ואתה אמרת, שבלי אלוקים לא יכולה להתקיים הגדרה אובייקטיבית של טוב ואף לא תחושה אמיתית של משמעות לחיים. אבל אפילו אם המשיח מייצג את התכלית האלוקית ואת היעד הסופי של הבריאה, מדוע עליו לכלול את כל הדברים שאותם הזכרתי?

המאמין: ובכן, אחד מן השניים. האם הנביאים היו נביאים אמיתיים או רק פילוסופים חברתיים? האם הם מסרו הלאה את רעיונותיהם שלהם, את מחשבותיהם האנושיות – ובמקרה זה, הרי נוכל לקחת מדבריהם כל מה שאנחנו רוצים וכל תוכן שאנו מזדהים עמו, ולדחות את השאר – או שהם אכן עשו את מה שהם אמרו שהם עושים, דהיינו, העבירו לנו את מסריו של אלוקים לאנושות?

הספקן: אפילו אם אלוקים אכן דיבר אלינו דרכם, עדיין מדובר בא-ל שדיבר לפני 2,500 שנה. אולי דבריהם מייצגים את מה שאותו דור היה אמור לשאוף אליו, ואילו אנו חייבים להתאים את הרעיונות הללו לתקופה שבה אנו חיים.

המאמין: אתה יודע את מי אתה מזכיר לי? אתה מזכיר לי את פייבל העגלון.

הספקן: מיהו פייבל העגלון?

המאמין: זוהי דמות מבדיחה חסידית נושנה. פעם החליטו קבוצת חסידים שהם רוצים לבלות את חג החנוכה עם הרבי שלהם. הבעיה היחידה הייתה שהיה זה שבוע לפני החג, ואף עגלון לא היה מוכן לערוב להם שהמסע הארוך והקשה יוכל להגיע לסיומו לפני החג. מקץ חיפושים רבים הם מצאו את פייבל, שבהתלהבותו לשמע המחיר הגבוה שהציעו החסידים, הסכים לתנאיהם. "אם לא נגיע לשם עד חנוכה, לא תהיו חייבים לי דבר", הבטיח פייבל כשרוחו טובה עליו.

מכל מקום, הם יצאו לדרך בלב החורף, וכפי שביטא זאת מלך הציניקנים, כל מה שיכול היה לקרות אכן אירע. אחד הסוסים החליק על קרח ושבר את רגלו. העגלה סטתה מן הכביש והיה צריך לחלץ אותה מערמת שלגים. הם תעו ביער ולא מצאו את דרכם. אתה כבר קולט מה קרה כאן. בקיצור, כאשר פייבל והעגלה המלאה חסידים דידו סוף סוף לתוך חצרו של הרבי, היה זה שבועיים אחרי חג החנוכה.

משנוכח פייבל שלנוסעיו אין כל כוונה לשלם לו, רתח מזעם וזימן אותם מיד לבית הדין הרבני של העיר. אחרי שהקשיב להם הרב, פסק הרב שאין לחסידים כל התחייבות לשלם לעגלון ביש המזל. כעת פנה פייבל האומלל לרבי ואמר לו, "זה צדק זה? אין לך לב? אני עובד במשך חודש שלם עבודת פרך, ולא מקבל כלום על מאמציי?"

ניסה הרבי להסביר לו בסבלנות: "אדון יקר", אמר לו, "אני לא מחליט את הדברים האלה לבדי. אני יכול לפסוק רק לפי התורה. לפי חוקי התורה, אם אדם עושה חוזה ומודע לכל השלכות ההסכם, ההסכם הזה מחייב אותו. לא יכולתי בשום אופן להגיע לכל החלטה אחרת בעניין". "כלומר, אתה מתכוון שהתורה אומרת שהם לא צריכים לשלם לי?" תבע פייבל לדעת. "כן", השיב לו הרב. "אהה!" קרא העגלון בנימת ניצחון. "עכשיו אני מבין. התורה ניתנה בשבועות, נכון? בשבועות הכבישים במצב מצוין, הימים ארוכים, מזג האוויר יפה. כמובן! אילו הייתי נכשל בנסיעה זו בשבועות, אזי אין כל ספק כי הם היו פטורים מתשלום. אך אילו הייתה התורה ניתנת בחנוכה, בלי ספק הייתה פוסקת לטובתי!"

הספקן: זה סיפור חמוד, אך עדיין, אין ספק שתודה כי הזמנים יכולים להשתנות בדרכים שאינן משפיעות על הכיוון שבו אנו מנהלים את חיינו.

המאמין: רק רגע. תן לי להסביר את הנקודה שרציתי להעביר באמצעות הסיפור הזה. ברור שחוק שנכתב בקיץ תופס באותה מידה גם לחורף. אנו מניחים שמחבר החוק הזה מודע היטב להבדלים שבין קיץ לחורף, ושאם התנאים העונתיים היו גורם שמשנה משהו, הוא היה אומר זאת במפורש.

כעת, אם אלוקים, שבפניו כל הזמן הוא ספר פתוח, מתקשר עמנו את חזונו ביחס לעולם מושלם ואומר לנו, "זוהי מטרת הבריאה שלי. זה מה שרציתי שתעשו בעולם שלי", האם עלינו להניח שיום, שנה או אלף שנים מאוחר יותר, יפוג תוקפו של המסר הזה?

הספקן: אם כך, מה אנו אמורים להסיק מן העובדה שתיאור ימות המשיח בתורה – מלך, בית מקדש וכו' – נראה כאילו התיישן ב-2,000 שנה? אולי אלוקים רוצה שנעשה כל הזמן הערכות מחודשות של החזון שלו וניישם אותו בצורה חדשה בתקופה שבה אנו חיים?

המאמין: תראה, אני חושב שעלינו לרדת לשורש הפרספקטיבות השונות על נושא היותה של התורה, כביכול, "מיושנת". קודם לכן, היה לנו דיון ארוך על שניים מן הנושאים הקשורים למשיח, שהם "ארכאיים" בעינינו – מלוכתו של המשיח והקורבנות בבית המקדש. הסברתי את משמעותם נטולת-הגיל של הנושאים הללו ואת הרלוונטיות שלהם, ובוודאי ראית את דבריי כמאמץ פילוסופי לכפות משמעות עמוקה יותר על מושגים שהאורתודוכסיות העיקשת שלי מסרבת לשחרר. עד שנבהיר את השקפותינו על מהי התורה בדיוק, נוסיף לנצח להסתובב במעגלים זה סביב זה.

הספקן: בסדר, אם כך אתן לך ללכת במעגלים קודם (נראה לי שאתה די טוב בזה). איך אתה רואה את התורה?

המאמין: קודם כל, הרשה לי לומר את הדבר הבא: אם התורה נראית כיום "מיושנת", אזי היא הייתה הרבה יותר מיושנת בבוקר יום ההתגלות בהר סיני לפני 3,300 שנה. חשוב על כל הרעיונות המהפכניים דאז שהביאה התורה: מושג האלוקים האחד. איסורים נגד רצח, גניבה, אונס, גילוי עריות והקרבת ילדיך לאלילים פגאניים. המחויבות לכבד את הורינו ולטפל בהם. החובה לחלוק את עושרנו עם הנזקקים. כיום, אנו חושבים שזה מדהים שדברים כאלה צריכים היו להינתן לנו בתור מצווה. אך באותם ימים, דברים אלה היו מדהימים לא פחות מאותם יסודות בתורה, שאותם כל כך קשה לך לקבל.

מה קרה? 600,000 משפחות לקחו את תוכנית הקיום שיצר אלוקים והחלו ליישם אותה בחייהם, אפילו אם היא לא התאימה כלל לעולם שבו הם חיו. במשך אלפי השנים, הם נתנו השראה לדתות מונותיאיסטיות וכמעט-מונותיאיסטיות אחרות, וכן לתנועות חברתיות גדולות. הם השפיעו עמוק על דוקטרינות אחרות רבות, על מערכות משפט, אידיאולוגיות ותרבותיות. במלה אחת, הם קירבו את העולם לאתוס ולאידיאלים של התורה.

התורה אינה מערכת אמונתית שנוצרה בתגובה למאה מסוימת ולסדרת נסיבות מסוימת, אלא זו אמונה שבאה כדי לכפות את עקרונותיה ואת מנהגיה על עולם שעדיין-לא-הושלם, לכן היא תמיד מיושנת. הזמנים הם אלה ההולכים ומתקרבים לתורה, ולא להפך. אם התורה הייתה לגמרי "מעודכנת", פירוש הדבר היה שהיא מילאה את תפקידה – כלומר, שהמשיח הגיע.

הספקן: כפי שאמרת, זוהי השקפתך שלך על התורה. לאחרים עשויות להיות תיאוריות אחרות על העניין...

המאמין: ועדיין, אני חושב שלפני שמישהו מנסח את ה"תיאוריה" שלו על מהי התורה, עליו להיות מודע לאופן שבו רואה התורה את עצמה....

הספקן: זה בדיוק מה שאני מנסה לומר לך שוב ושוב: איך אתה יכול להגיד לי מה אני, במקום לשאול אותי כיצד אני מגדיר את עצמי?! כמובן, ההגדרה העצמית שלי עשויה להיות שגויה, ואולי אתה יודע עלי כמה דברים שאני לא מודע להם. ככה מתעשרים פסיכואנליטיקנים. אבל לבנות תיאוריה על מישהו או על משהו בלי להיוועץ קודם כל בהגדרתו העצמית, אין זו יוהרה בלבד, אלא טיפשות של ממש!

המאמין: אני מסכים. ואני תוהה כמה אנשים אשר דיברו על התורה ועל תפקידה, יודעים מה אומרת התורה על עצמה. הנה, הקטע הבא לקוח ממדרש רבה על פרק א' בספר בראשית:

"התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין (ארמון) ואינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעתו אלא דיפטראות ופינקסות (רישומים) יש לו לידע היאך הוא עושה חדרים ופשפשים, כך היה הקב״ה מביט בתורה ובורא העולם."

במלים אחרות, העולם שברא אלוקים ב"ששת ימי הבריאה" המקוריים, מייצג לא את השלמת מלאכתו, אלא את התקנת החומרים הגולמיים שמהם יצטרך האדם לפתח את המוצר הסופי. בסיני, הביא הארכיטקט את תוכניותיו לקבלנים: אלוקים מוסר את התורה לאדם, מעביר את חזונו לאלו שעליהם הוא הטיל את המשימה ליישם את חזונו בתוך מעשה הבריאה שלו.

תאר לעצמך, אם כן, כי פועל היה עושה את עבודתו בהתאם למצב החומרים המקורי, במקום לפי תוכניתו של הארכיטקט. "לפי התוכנית צריך כאן מרצפת רבועה", הוא מהרהר לעצמו, "אבל בול העץ שיש לי כאן הוא עגול. אולי נוכל לשנות קצת את התוכניות? מדוע לעבוד כדי לשנות את העולם, אם אנו יכולים לשנות את החזון המוסרי שלנו כדי שישקף את העולם?

הספקן: אתה יודע, שמתי לב שאנו כל הזמן סוטים מן הנושא. התחלנו לדבר על המשיח, ובסוף אנו דנים בטוב ורע, בחופש ועבדות, בטוטליטריזם ובפלורליזם, באורתודוכסיה לעומת רביזיוניזם...

המאמין: אבל זה בדיוק הנושא. המשיח אינו דבר צדדי, אלא סך כל מה שהיהודי מאמין בו. זו הסיבה שבגללה זו אחת משלושה-עשר ה"יסודות" של היהדות. אם לחיים יש משמעות, אזי הם מובילים אל המשיח.