בגיל שש-עשרה שהיתי פעם עם אבי בנאות דשא, ובאותה הזדמנות הלכתי לטייל עם אבי בשדה. רוח נעימה נשבה והשיבולים התנענעו אנה ואנה. "ראה!" אמר לי אבי, "כל נענוע של השיבולים הוא חלק מהתוכנית האלוקית; בכל תנועה יש כוונה עליונה."

תוך כדי הליכה ושיחה עמוקה על ענינים העומדים ברומו של עולם, קטפתי עלים, מוללתי אותם באצבעותיי וזרקתי אותם לרוח.

אבי פנה אליי ואמר:

"האר"י הקדוש לימד אותנו שלא רק שכל עלה הוא בריאה בפני עצמה, לה מעניק האלוקים חיים, אלא שיש לכל עלה תועלת ומטרה מסויימת בכוונת בריאת העולם.

"נאמר בתלמוד כי 'אדם מועד לעולם בין ער ובין ישן', אדם תמיד אחראי למעשיו, אפילו כשהוא ישן.

"אנחנו שוחחנו על ההשגחה הפרטית בה משגיח הבורא על עולמנו, ואתה – ללא משים – קטפת עלה, מוללת אותו בידך, שיחקת איתו, קרעת אותו לגזרים ופיזרת אותו במקומות שונים.

"כיצד יכלת להיות שווה נפש כל-כך לגבי בריאתו של הקדוש ברוך הוא? הלא הוא ברא את העלה לשם כוונה מסויימת, ויש בו חיות אלוקית. במה ה'אני' של העלה קטן יותר מה'אני' שלך?

"נכון, העלה הוא רק צומח ואילו אתה אדם שיכול לדבר ובין הצומח למדבר יש הבדל גדול. אך יש לזכור כי לכל חלק בעולם יש כוונה ותכלית."

בהזדמנויות הבאות שיצאנו להליכה משותפת, הקדיש אבי זמן רב כדי לשוחח עמי על הנושא בהרחבה.