בימיו של הרבי המהר"ש, רבי שמואל שניאורסאהן, התגורר בעיירה ליובאוויטש יהודי שלא עלינו ולא עליכם חלה במחלת נפש. הוא ניסה להיכנס מספר פעמים ל'יחידות' אל הרבי, אך שמשיו של הרבי לא הסכימו להכניסו בשום פנים ואופן.

בשל מצבו הבריאותי, היה רבי שמואל יוצא מדי יום לטיול במרכבה כדי לשאוף אויר צח. כשראה המשוגע שאין לו כל אפשרות להיכנס אל הרבי, טיכס לעצמו עצה: הוא המתין בצד הדרך, וכשהמרכבה עברה מיהר לקפוץ על העגלה והחל לשוחח עם הרבי.

החסידים שראו זאת ביקשו לעצור בעדו אך הם איחרו את המועד. המשוגע כבר הגיע אל הרבי והיה בעיצומה של שיחה עמו. כשסיים, קפץ מהעגלה כשלעומת שבא.

החסידים הזועמים מיהרו לצעוק עליו. "משוגע שכמותך!" הם קראו, "כיצד העזת להטריד את הרבי?"

"הייתה לי שאלה רציני מאוד בגללה רציתי להתייעץ עם הרבי" השיב להם המשוגע.

"יש לי חבר, משוגע כמוני, המתגורר בעיר ויטבסק. הוא פנה אליי והציע לי להצטרף אליו בויטבסק. 'העיר גדולה ויש די 'פרנסה' עבור שנינו' הוא אמר, 'ואילו בליובאוויטש לא צריכים אחד כמוך'!

"רציתי לעשות כדבריו, אך ידעתי כי לא עושים מאום מבלי להתייעץ עם הרבי! לא הרשו לי לפגוש את הרבי, אז נאלצתי לעשות זאת בדרך אחרת..."

"ומה השיב הרבי?" הסתקרנו החסידים.

"הרבי השיב שאשאר בליובאוויטש. שכן גם ליובאוויטש צריכה משוגע כמוני!"

לא הרפו ממנו החסידים:

"אך מהיכן משוגע שכמותך חשב על רעיון מבריק שכזה להיפגש עם הרבי?"

השיב להם המשוגע:

"אכן משוגע אנוכי, אך קצת שכל – צריך..."