(הסיפור שלפניכם הופיע באתר מרכז מורשת יהדות לוב ומפורסם כאן באדיבותם)

בעיר טריפולי, בירת ארץ לוב, התגורר בשכונה היהודית רוכל יהודי עני. היה רוכל זה מחזר על בתי הפלחים בכפרים, ואיתו חמור עמוס סחורה: בדים, כפתורים ומחטים, שמן, צמר לסריגה ודברי תמרוקים. ממכירת סחורה זו היה הרוכל מתפרנס.

המעשה המסופר כאן אירע בתקופת שלטון הטורקים בלוב.

שודדים וגנבים היו שורצים בכל האזור ובעיקר במדבריות ובהרים, שלא היו מיושבים. המערות שימשו להם משכן ומחבוא ושודדי דרכים היו מלסטמים את הבריות ומטילים את פחדם על תושבי הערים.

אך מה יעשה יהודי הצריך לפרנס את עצמו, את אשתו ואת ילדיו הרכים? המסוגל הוא להביא בחשבון את הסכנות האורבות לנפשו? מובן שלא. הוא מתגבר ויוצא לדרכו, כי מאמין בחסדי הא-ל שיצילנו מכל צרה ומצוקה.

וכך היה הרוכל העני וירא השמים מחזר בכפרי הפלחים, ועל אף המורא והפחד שבלב היה מפרנס בכבוד את עצמו ואת בני ביתו. המשא ומתן שלו היה מתנהל ביושר ובצדק, האיכרים היו מאמינים בו ובמוצא פיו, מכבדים אותו ומגינים עליו מפני המתנכלים לרכושו.

יום אחד נשאר הרוכל היהודי בעיר. והנה, לפני שגמר לקנות את סחורתו, ראה בשוק פלח בלתי מוכר לו, הלבוש מלבושים מוזרים.

שני פרחחים יהודים מבני ההמון הפרוע נטפלו לאיש זר זה בכיכר שליד בתי הקפה ופתחו איתו במריבה.

הפלח היה יחיד והם רבים, כי כל הריקים והפוחזים שהיו אותו יום בשוק סובבו את המוסלמי, שלא מצא מפלט מפניהם. ריחם הרוכל היהודי על הפלח, ניגש אליו, הכניסו אל ביתו ונתן לו לאכול ולשתות והלין אותו באחד מחדרי ביתו.

למחרת היום, עם ההשכמה, נפרד האורח ממיטיבו במילים אלו:

"שלום לך, יהודי. אני מודה לך על האירוח ועל כל מה שעשית למעני. עוד ניפגש ביום שחור". – סיים הגוי את דבריו, עבר את מפתן הבית והסתלק דרכו אל העולם.

עברו חלפו שנים ומלבו של הרוכל היהודי נשכח לחלוטין עניין הפלח המוזר ודבריו התמוהים.

ערב אחד נאלץ היהודי לצאת את הכפר ששהה בו, כדי לעשות את דרכו הביתה. הדרך ארוכה ועוברת במדבר, ובמדבר נמצאות מערות, והשמועה אומרת כי שדים, מלאכי חבלה ורוחות שולטים בלילה בסביבה נוראה זו. הרוכל היה מחזק את לבו בתפילה חרישית ומחמר אחרי בהמתו העמוסה סחורה.

פתאום ראה שלוש דמויות גולשות מן ההר ומצוות עליו לעצור.

אנשים רעולי פנים נגשו אליו, ורובים בידיהם. והרוכל רועד מפחד.

יהודי! אמרו לו השודדים. תן לנו את החמור ואת הסחורה אשר עליו. שתי אפשרויות בידיך: או שאתה מניח את הרכוש בידינו והולך חופשי לנפשך בדרך הקצרה ביותר, או שממנה לא תחזור לעולם.

לא היתה לרוכל העני אפשרות אחרת אלא להשאיר את החמור בידי השודדים וללכת ברגל באישון לילה לכל אשר ישאוהו רגליו. ובליבו הוא נושא תפילה שלא יתחרטו הגויים על אשר הניחוהו בחיים.

לא הרחיק הרוכל כברת ארץ ממקום הגזל, והנה רואה באפילה דמות אחרת מתקרבת אליו. והדמות עטופה עבאיה המכסה את האיש מכף רגל ועד קודקודו.

עצר האיש את היהודי: לאן אתה הולך, יהודי, באמצע הלילה? הרם את ידיך!

הרים הרוכל המסכן את ידיו, והגוי אמר לו: אל תפחד, יהודי!

לא אעשה לך כל רעה. אתה יחיד בדרך זו וחייך תלויים לך מנגד. ספר לי מה קרה לך.

רחש היהודי אימון למוסלמי זה שהאיר לו פנים וסיפר לו את אשר קרה לו וכיצד גזלו שודדים את כל רכושו.

בוא אתי! זעם האלמוני.

הלך היהודי בעקבות הזר עד ששניהם הגיעו אל חורשה ובה בית גדול. נכנסו שניהם פנימה והנה רואה היהודי את השודדים יושבים בפינת החצר. הערבי הזר פנה אליהם: החזירו מייד את החמור עם הסחורה ליהודי זה, ועשו זאת מהר! ולא, מרה אחריתכם! ואל היהודי פנה ואמר: הסתכל, התכירני?

לא, אדוני. –ענה הרוכל רועד כולו. – אני רואה אותך בפעם הראשונה.

בואך לשלום אמר הערבי כאשר הוא מגלה את פניו.

הזוכר אתה את הפלח שעמד ברחוב היהודים, והפרחחים הטרידוהו והציקו לו?

אני הפלח הזה, ואתה הצלת אותי. נתת לי לאכול ולשתות, ואף התארחתי בביתך. ברכתיך אז שניפגש ב"יום שחור". והנה נפגשנו ב"יום שחור". קח לך את חמורך ואת סחורתך ואני אוסיף לך כהנה וכהנה ויהיה "השחור" ל"לבן".

הוביל הערבי את הרוכל עד למבואות העיר, כיבדו במתנות רבות, דברי צמר ומאכלים. ובהיפרדו מן הרוכל, אמר לו:

אם ישאלך איש, מי נתן לך את המתנות האלו ומי הצילך ממוות, תענה: "את זה עשה מאנסור בן סאלם, השודד המפורסם ביותר במדברה של לוב. וזאת בגלל הטובה שעשיתי לו פעם. כי טובות אינן נשכחות".

כאשר הגיע הרוכל לביתו, שמח על הגאולה והפדות; בשבת עלה בבית-הכנסת לתורה ובירך את "ברכת הגומל".