בשנת 1968, שנה אחת בלבד לאחר מלחמת ששת-הימים, בה התפרסם האלוף אריאל (אריק) שרון כגיבור בזכות נצחונותיו, חווה אריק טרגדיה אישית כאשר גור, בנו בן ה-11, נהרג מפליטת כדור מאקדח בו שיחק עם חברו.

ללא כל היכרות אישית מוקדמת, שלח לו הרבי מכתב ניחומין מאלף. במכתב זה, תוכל משפחת ליברסקו היקרה למצוא אף היא ניחומין.

הנוסח המסורתי והמקודש על ידי עשרות דורות, כותב הרבי, כולל את האבלים "בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". מדוע? מה הקשר בין האבלות הפרטית של המשפחה שזה עתה איבדה בעל-אבא-סבא אוהב, לבין "אבלי ציון וירושלים" הכואבים על חורבן בית המקדש?

משפט זה טומן בחובו שלושה רעיונות נפלאים:

השתתפות בצער. האבלות על ציון וירושלים משותפת לכל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם. אמנם הצער מורגש יותר אצל תושבי ירושלים הרואים את הכותל המערבי ואת בית המקדש בחורבנו; אך אצל כל היהודים גדול הכאב והצער. כך גם-כן באבל היחיד והמשפחה שזה עתה איבדו בעל-אבא-סבא: כל העם משתתפים בצערם, שהרי בסגנון חכמינו זכרונם לברכה, "כל בני ישראל הם קומה אחת שלימה".

הנחמה. אנו בטוחים שהשם יבנה את חרבות ציון וירושלים, יקבץ נדחי ישראל מכל קצוי תבל על-ידי משיח צדקנו, ויביאם ברנה לראות בשמחת ציון וירושלים. כך, אנו אומרים לאבלים, אנו בטוחים כי ה' יקיים את דברו, ויחיה את המתים בגאולה האמיתית והשלימה. כמה גדולה תהיה אז השמחה, כאשר הקרובים האבלים יפגשו שוב באהוביהם.

האובדן. ולסיום, אנו אומרים כי הרומאים והבבלים שהחריבו את ירושלים, החריבו רק את הבית הבנוי מעצים, אבנים, כסף וזהב, אך לא הצליחו להחריב את בית המקדש הפנימי שבתוך לבו של כל יהודי. המוות, אף הוא, יכול לשלוט רק בגופו של היהודי, אך לא בנשמתו הנצחית, שעלתה לעולם האמת. כל פעולה טובה שנוסיף אנו, תוסיף זכות ועונג לנשמה.