הספקן: בכנות, יש משהו בעולם ה"מושלם" שלך שמפריע לי. ההנחה שלך היא שאם כולנו נכפיף את מטרותינו הסובייקטיביות לשירות המטרה האלוקית במעשה הבריאה, אזי תהיה לנו אוטופיה משיחית. אבל אם שעבוד המוני הוא הדרך היחידה להשגת שלמות, אולי זה לא שווה את המחיר. אני, לדוגמא, לא מוכן לוותר על החופש שלי לטובת השלמות.

המאמין: אינני סבור שאנו מדברים על אותו המשיח. אתה מדמיין לך איזה דיקטטור נוסח אורוול, עם צבא משטרת מחשבה האוכפת את סוג המוסר האולטרה-אורתודוכסי הזה. אבל כפי שאמרתי מוקדם יותר בדיוננו, ימות המשיח הם תקופה בה כל אדם מכיר במטרה האמיתית של קיומו ובוחר להתמסר להגשמתה.

כשאנו מדברים על המשיח כעל המלך ועל האנושות כעל נתיניו, אנו מתייחסים לסוג גבוה יותר של "שעבוד", מן השימוש הרגיל במלה זו. אין זה "שעבוד" במונחים של ההווה הבלתי מושלם, שבו האינדיבידואל נאלץ להיכנע בפני סמכות גבוהה ממנו, אלא זהו שעבוד במובן הגבוה ביותר של המלה: כאשר אדם מכיר בגבולות עצמיותו כפי שהיא מוגדרת כיום, ובוחר לוותר עליהם לטובת חזון האמת הגדולה יותר.

הספקן: אני עדיין מתנגד לעצם רעיון ה"שעבוד", בין שהוא מושג באמצעות כפייה, שטיפת מוח, או כוח שכנוע של מנהיג כריזמטי בעל חזון של "אמת גדולה יותר". דיכוי החופש של הרוח האנושית הוא תמיד דבר שלילי, אפילו אם הוא נעשה לטובת איזה אידיאל גבוה יותר.

המאמין: קודם כל, קצת ענווה מעולם לא הזיקה לאף אחד. איש חכם מכיר הן את גבולותיו והן את מעלותיו, יודע מתי להשתמש ב"חופש הרוח" שלו ומתי להיכנע בפני מה שגדול ממנו. האם אתה יודע כיצד התנא הגדול, רבי עקיבא, ניצל כשספינתו עלתה על שרטון? כפי שסיפר מאוחר יותר, "כופפתי את ראשי בפני כל גל שהתקרב אליי".

הספקן: ובכן, אני לא מקבל את דרך החשיבה הזו – לפחות לא כבסיס שעליו אנהל את חיי. באשר לגלים הללו, אני אומר, הילחם בהם, אפילו אם הם מאיימים להטביע אותך...

המאמין: אם כך, ככל שהדבר נוגע לך, עולמנו כפי שהוא כיום הוא בסדר גמור. אנו נהנים מן החופש לעשות כמעט כל מה שאנו רוצים...

הספקן: אתה ואני בני מזל ליהנות מחופש כזה, אך למרות כל ההתפתחויות המעודדות של עשרים השנה האחרונות, דעות קדומות בתחומי הגזע והדת עדיין מהווים גורם לסבל רב בכל רחבי כדור הארץ. יתר על כן, גם במה שנקרא "העולם החופשי" יש הרבה אי-צדק. אפילו אם אנו חסידי עקרונות השיוויון והפלורליזם, אנו מפלים בדרכים רבות, סמויות וגלויות כאחד, נגד אלה שסגנון חייהם או גון עורם לא מוצא חן בעינינו.

לכשעצמי, אני בהחלט לא שבע-רצון ממצבה הנוכחי של החברה. גם אני חולם על עולם טוב יותר. אבל חזון האידיאל שלי אינו עולם הנשלט על ידי עקרונות תיאוקרטיים מוחלטים. הייתי רוצה לראות קהילה עולמית המגלה סובלנות כלפי הגדרות שונות ואפילו סותרות של האמת, בהרשותה לכל אינדיבידואל או קבוצה למצוא הגשמה ומימוש עצמי באופן שבו הם עצמם מגדירים מושגים אלה.

המאמין: מה עם האדם אשר מגדיר "מימוש עצמי" כהנאה לנצל מינית ילדים קטנים? ומה עם הכת אשר "סגנון החיים האלטרנטיבי" שלה כולל השאת חבריה להתאבדות המונית? האם גם להם יש מקום באידיאל הפלורליסטי שלך?

הספקן: שלא כמוך, אינני טוען שהאידיאל שלי מושלם. יש בו פגמים רבים וחוסר עקביות, הן בתיאוריה והן במעשה. ברור שקיים צורך בסייגים מסוימים לחופש האישי, שמא תתנוון החברה ותהפוך לאנרכיה גמורה.

המאמין: אתה אומר "סייגים מסוימים". אבל כמה?

הספקן: המינימום ההכרחי. תראה, אינני מכחיש זאת – בסופו של דבר, לחופש יש מחיר. אם אתה מכבד את תוקפן של השקפות שונות על איך להגדיר טוב ורע, יופיעו סוגים מסוימים של אי-צדק וניצול (או שמא מוטב שאומר, דברים מסוימים שאותם אני מגדיר כאי-צדק וכניצול). אך עדיין אני מעדיף זאת על פני עולמך ה"מושלם", שבעיניי הוא מדכא ומשעמים למדי. כפי שאמרתי, אני מוכן לשלם את המחיר.

המאמין: אתה מוכן לשלם את המחיר?

הספקן: כן, אני מוכן.

המאמין: אבל הרי לא אתה הוא זה שמשלם את המחיר הזה... הנה אתה כאן, נהנה מן הנוחות והרווחה של חברה הנהנית מרמת חיים בין הגבוהות עלי אדמות, מגן בדבקות על זכותו הבלתי מעורערת של האדם לנהוג כחיה אנוכית. אם אדם בוחר למצוא "מימוש עצמי" בכניעה לאינסטינקטים הבסיסיים ביותר שלו, זכותו המקודשת לעשות זאת. אך אם תאוות הבצע של בני האדם ושל העמים גורמת לרעב ולהרס של מיליוני בני אדם, אין זה אלא מחיר קטן שיש לשלם כדי לעשות את העולם למעניין יותר...

הספקן: כפי שכבר אמרתי, לפי השקפתי לא קיימים ערכים מוחלטים, כולל חופש ההגדרה העצמית. אם אינטרס עצמי מוביל לכך שהתבואה נרקבת בשדות בעוד אנשים רבים מתים מרעב, אזי ברור שמשהו מאוד לא בסדר כאן. כדי שהפלורליזם יעבוד, על האנושות להגיע לקונצנזוס שעל פיו יתקיים איזון מסוים בין חופש אישי לבין אחריות חברתית.

מובן מאליו שעדיין יש לנו דרך ארוכה עד שנגיע לאידיאל הזה. אבל לדעתי, זהו סוג העולם שעלינו לשאוף אליו, לא לעולם שבו שולט טוב טוטליטרי ושלמות חד-ממדית.

המאמין: עדיין לא התייחסת לנקודה שהעליתי. אתה עדיין טוען ש"חופש" כולל את ה"זכות" לתאוות בצע בלתי מרוסנת ולשנאת אדם, אפילו על חשבון סבל אנושי. אתה מציע בטובך למתן את סוגי ה"חופש" הללו, כדי להפחית את השפעותיהם השליליות, אך כפי שאתה אומר בעצמך, צריך "לשלם על כך מחיר". אם כך, במי נבחר שישלם את המחיר הזה? לדעתי, אם יש לנו כיום משאבים וטכנולוגיה מתאימים כדי לספק בנוחות את צרכיהם של כל יושבי כדור הארץ, הרי שילד רעב אחד ויחיד הוא כבר אחד יותר מדי.

הספקן: ואתה, ידידי, עדיין לא התייחסת לנקודה שלי – חוץ מכך שעוררת בי רגשות אשמה על כל הילדים הגוועים מרעב כיוון שאינני מוכן להיכנע לתכתיבי התיאוקרטיה הגלובאלית. אם המשיח מייצג את העולם כפי שחזה אותו אלוקים בעת הבריאה, מדוע הוא לא כולל חופש? האם כמיהתו של האדם לחופש אינה חלק מ"צלם אלוקים" שבו נברא?

המאמין: בוודאי שכן – אף שיתכן שיש לנו רעיונות שונים ביחס למהו בדיוק "חופש". אני מציע שנבחן את המונחים "חופש" ו"שעבוד" בצורה יותר ביקורתית. מהו "חופש" אמיתי? מה פירוש הדבר "לשרת"?

הספקן: אני יודע בדיוק מה אתה עומד לומר – שמעתי את הפולמוס הזה כל כך הרבה פעמים ממאמינים מכל הדתות שאני יכול לדקלם זאת בשנתי...

אני יודע – כל דבר משרת משהו, תהא זו דוגמה דתית או דוגמת הקונבנציה החברתית. אדם עשוי לסגוד לדולר, לתהילה, לתכתיבי האופנה, או לחזון של בית דו קומתי בפרבר יוקרתי עם שתי מכוניות בכביש הכניסה. בכל מקרה, הוא משתעבד ל"א-ל" שאותו הוא מכתיר כבעל העדיפוות הראשונה בחייו, על חשבון כל דבר אחר (עד כדי הרס). העבד הפתטי ביותר, כך דיווחו לי מאמינים רבים, הוא רודף התענוגות האומלל. למעשה, הוא ממש בן ערובה לתאוותיו הנמוכות ביותר. תשוקותיו לעולם לא באות על סיפוקן – לא משנה מהם הישגיו, תמיד הוא יחמוד לו הישגים נוספים. הוא אף פעם לא נהנה מרגע של שלווה פנימית. חופש אמיתית, כך גורס המאמין, פירושו להיות משרת של היסוד הגבוה והמעודן ביותר שבפוטנציאל שלך. בכך שאתה משרת את האידיאל של אלוקים, אתה משתחרר מכבלי עצמיותך הזמנית, החולפת.

בעבור המאמין, החופש של האדם החומרני הוא עבדות, ומה שהעולם החומרני היה רואה כשעבוד – הוא חופש. אדם ההולך אחרי גחמות לבו, משעבד את עצמו לאגו שלו ולתאוותיו החייתיות הנמוכות ביותר, בעוד הוא המקדיש את חייו למטרת הבריאה, חווה את החופש ואת ההתעלות הגדולים ביותר.

המאמין: ומה אתה אומר על כך?

הספקן: הכל טוב ויפה – אם זה החופש שאתה רוצה. אבל אתה מפספס אתה מה שלדעתי, בכל אופן, הוא החופש החשוב מכולם – החופש להגדיר מהו "חופש". תאמין או לא, אך ישנם אנשים הרוצים להקדיש את חייהם להשגת נוחות וסיפוק פיזיים. בעבורם, חופש פירושו החופש לבחור "שעבוד" שכזה עבור עצמם. קיימים הרבה סוגי חופש, ואני חוש שכל אדם צריך להיות חופשי לבחור לעצמו איזה חופש הוא רוצה. לכפות על כולם את מה שלדעתך הוא הצורה ה"גבוהה ביותר" של חופש, זהו ההפך הגמור מחופש אמיתי.

המאמין: תן לי לשאול אותך משהו. אתה אוכל שלוש פעמים ביום, נכון? האם מפריע לך שאתה מוכרח לאכול? שאין לך בחירה בעניין הזה? ומה לגבי העובדה שאתה חושב תמיד, בין שאתה רוצה בכך או לא? האם חופש במובן שאתה מתכוון אליו מופר על ידי העובדה שאתה נאלץ לעסוק בפעילויות הללו?

כמובן שלא. אך מדוע לא? כיוון שזה מה שאתה – בן-אדם האוכל וחושב ועושה עוד אינספור דברים כיוון שהטבע "מאלץ אותך" לעשותם. אתה מכיר בכך שהפעילויות הללו הן קריטיות לישותך, למה שאתה – ואתה רוצה להיות מה שאתה, לא משהו אחר. אם אתה יציב מבחינה נפשית, אתה לא רוצה להיות קוף שימפנזה, סלע או משוואה מתמטית. אתה לא חש מוגבל על ידי העובדה שאין לך שלוש רגליים או שהגובה שלך אינו 5 מטרים – אתה רוצה להיות אתה עצמך.

חופש הוא החופש להיות אתה עצמך, להיות חופשי מה שמגביל אותך מלהיות באמת ובתמים אתה עצמך, ללא עכבות. העובדה שהטבע שלך מאלץ אותך להיות עצמך ומונע ממך להרוס את עצמך – אין ספק שעובדה זו אינה נחשבת בעיניך ל"שעבוד".

הספקן: כשהרופא שלי אמר לי שעליי להפסיק לעשן, זה בכלל לא מצא חן בעיניי. העובדה שהפיזיולוגיה שלי מאלצת אותי להימנע ממשהו שאני מאוד נהנה ממנו, בהחלט גרמה לי להרגיש "משועבד".

המאמין: רק כיוון שאתה לא רואה בצורה מוחשית וישירה את הנזק שזה עושה לך. אתה מאמין לרופא שלך, אתה יודע שבריאותך מידרדרת כתוצאה מן ההתמכרות שלך, אבל אתה לא רואה את זה. לכן, למרות שברמה המודעת אתה רוצה להפסיק לעשן, הגוף שלך עדיין רוצה לעשן, ואתה צריך לאכוף את רצונו של העצמי ה"גבוה" והאובייקטיבי יותר על תאוותיך ה"נמוכות" יותר, הסובייקטיביות.

אבל אם בכל פעם שהיית מדליק סיגריה, היית רואה את התקצרות חייך בדרך מיידית ומוחשית כלשהי, אין ספק שהייתי חש רק גועל ותיעוב כלפי עשן סיגריות.

הספקן: אולי היית צריך להוציא פטנט על השיטה שלך. אתה יכול לקרוא לזה "הדרך המשיחית להפסיק לעשן".

המאמין: תאמין לי שזה היה עובד. תאר לך שאדם מסוים היה מחובר למחשב המסוגל לחשב בדיוק כמה זמן יחיה ומהי הפרוגנוזה הרפואית שלו במשך שארית חייו, וכי בכל פעם שהוא לוקח עשן מהסיגריה, הוא היה רואה על המסך כמה התקצרו חייו וכמה ירדה איכות חייו עקב כך. אתה חושב שהוא ירצה בכלל לעשן אחרי זה?

הדחף הבסיסי והחזק ביותר של גוף האדם, הדחף שממנו נובעים כל שאר הדחפים והתשוקות, הוא הדחף להמשיך את קיומו (הרצון לחיות ולהתרבות). לכן, כיצד יתכן שאנו יכולים בכלל לרצות דברים המנוגדים למטרה זו, שהיא מטרת העל של כל רצונותינו? הרי זה רק משום שלפעמים אנו שוכחים את מה שאנו רוצים באמת ועוסקים בכל מיני שגיונות עצמיים והכחשות למיניהן. נכון שאנו מכירים את הסטטיסטיקה על סרטן הריאות, אבל זו רק סטטיסטיקה – מי אומר שזה עתיד לקרות לי? ברמה המודעת, אנו עשויים להבין שההנאה מעישון בקושי שווה את הסכנה הכרוכה בו, אך כל עוד איננו מרגישים את השפעותיו בצורה מיידית ומוחשית, יכול העישון להמשיך להיות "הנאה" בעבורנו. למעשה, זהו ההבדל שבין המציאות הנוכחית שלנו לבין המציאות של המשיח...

הספקן: אין ספק שאתה חושב בצורה חד-מסלולית. אני מדבר על עישון ואתה הופך זאת למטאפורה למשיח.

המאמין: כפי שאנו בנויים כיום, תכופות אנו רואים כמגבלות דווקא את הכלים שנועדו לשחרר אותנו. המחשבה שלי עשויה להחליט על נתיב פעולה מסוים שנועד לממש את הפוטנציאל העמוק שלי, ועם זאת, עליי להכריח את עצמי ללכת בנתיב הזה, כיוון שהעצמיות הפיזית והחייתית שלי, שבאופן בסיסי נוטה יותר למיידי ולמוחשי מאשר לידע מושגי, נשארת לא משוכנעת. כתוצאה מכך, יתכן שאהיה נמשך לדברים שמעכבים בעדי מלממש את מהותי ותכליתי האמיתיות. לכן אני צריך להחליט: האם לבחור בחופש "גבוה" ו"רוחני" יותר? או שאני מעדיף את ה"חופש"-לכאורה, להשתעבד לכל אינסטינקט שלי, ויהא שטחי או מסולף ככל שיהיה?

אולם, קיימת אופציה שלישית, שכינית אותה בשם "הדרך המשיחית להפסיק לעשן". אדם יכול להבין משהו בצורה כל כך יסודית ושלמה, שהוא לא פחות מוחשי וממשי עבורו מדבר שאותו הוא רואה לנגד עיניו: כאשר ההרס העצמי שבעישון ברור לו כמו הצורך לאכול. כאשר בני האדם יחושו כי האמירה "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" היא בעלת חשיבות בסיסית לאנושיותנו ממש כמו הצורך לחשוב ולהשתמש באינטליגנציה שלנו; כאשר לא זו בלבד שנבין שלהיות נאמן למטרה שלשמה נבראנו פירושו להיות אנו-עצמנו באמת ובתמים, אלא גם נחוש אמת זו בצורה מוחשית, כך שלפעול לפי אמת זו לא יורגש כ"מגבלה" אלא כביטוי של החופש הבסיסי ביותר מכולם – החופש של האדם להיות הוא-עצמו.

הספקן: בסיכומו של דבר, אתה אומר לי מהי עצמיותי האמיתית. אך מה קורה אם אני מרוצה לגמרי עם עצמי כפי שאני מכיר אותי? מדוע עליי להלחם עם עצמי כפי שהנני כעת?