הכתובת 30/55 ברחוב Parap פשוט לא הייתה קיימת. זו הייתה המסקנה לה הגענו, אני וזאב שוסטרמן, חבר כיתתי ממלבורן שהצטרף אלי למסע ברחובות העיר דרווין, בירת הטריטוריה הצפונית של אוסטרליה.

היו אלו ימים ספורים לפני פסח 2006. זאבי ואני הגענו לעיר כדי לערוך ליל סדר ציבורי עבור הקהילה המקומית. אך בין לכל ההכנות ביקשנו לנצל את ההזדמנות ולבקר באופן אישי את כל חברי הקהילה בביתם.

החלטנו לנסות חיפוש אחרון בכתובת מספר 55/30 – אולי הכתובת התהפכה, בטעות. כבר סיימנו לבקר את כל חברי הקהילה האחרים וזו הייתה אמורה להיות התחנה האחרונה. החלטנו לתת לכתובת צ'אנס אחרון לפני שנסיים את השיטוט ברחובות דרווין.

מצאנו את הכתובת המבוקשת. המקום היה נראה כמו פרוייקט דיור מוזנח, וריח של סמים הגיע לאפנו. התגברנו על הפחד הראשוני ונכנסנו למתחם, שם פגשנו קבוצת צעירים יושבת בחוסר מעש. "אולי אתם מכירים אדם בשם ג'וזף דה באקרו" שאלנו אותם והם הצביעו לנו על גרם המדרגות המוביל לקומה הרביעית, שם פגשנו קבוצה נוספת של זקנים. אחד מהם הואיל להתייחס לשאלתנו וציין שג'וזף מתגורר בקומה העליונה.

כשקופסת מצות שמורה בידינו, ניגשנו אל הדלת שעל משקופה הייתה תלויה מזוזה קטנטנה. נקשנו בדלת והכרזנו: "ג'וזף! יש לנו מצות בשבילך!"

אדם מבוגר וחרוש קמטים הגיע אל הדלת כשדמעות זולגות מעיניו. לפני שיכלנו לומר מילה, הוא החל למשש את זרועותינו. "אני לא מאמין!" הוא אמר שוב ושוב תוך שהוא בוהה בנו. אנו עמדנו שם מבולבלים לגמרי.

לאחר שחלפו כמה רגעים נרגע ג'וזף והזמין אותנו להיכנס. ישבנו והוא החל לספר את סיפורו.

"אני שריד שואה. הייתי באושוויץ. אחרי המלחמה רציתי לברוח מהכול. עברתי לפרת', התחתנתי עם גויה ונולד לי בן. לאחר שהעסק שלי כשל והתגרשתי מאשתי לא נותרה לי כל סיבה להתגורר בפרת'. הסיבה היחידה שלא שמתי קץ לחיי היא הבן שלי המשרת בצבא אוסטרליה והוצב בדרווין."

ג'וזף לגם מכוס התה שלו והמשיך בסיפורו.

"עברתי לדרווין כדי להתגורר בקירבת מקום לבני ומצאתי מחסה בפרוייקט ממשלתי זה. אט אט איבדתי כל קשר עם העולם החיצון. אין לי אינטרנט, דוא"ל ואפילו לא טלפון. אני יוצא מהבית רק כדי לקנות את המינימום, ואפילו ביקוריו של הבן הולכים ופוחתים.

"מימי ילדותי זכרתי שבסביבות חודש אפריל יש חג יהודי. לא זכרתי מהו החג אך ידעתי שבמשך תקופה קצרה אסור לאכול לחם והיינו אוכלים רק קרקרים דקים. אמש, זכרונותיי העמומים מילדותי על החג היהודי גרמו לי לחוש בודד ומדוכא.

"כל הלילה לא הצלחתי להירדם, וכשנרדמתי בסופו של דבר חלמתי ששני רבנים הביאו לי קרקרים לחג. כשראיתי אתכם בדלת הייתי בטוח שאני מדמיין. נגעתי בכם ומיששתי את זרועותיכם כדי לוודא שאתם אמיתיים!"

סיפורו של ג'וזף ריגש והפעים אותנו בו זמנית. נשארנו בביתו עוד מספר שעות ושוחחנו, וכשהנחנו עמו תפילין דמעות זלגו מעיניו.

לפני שנפרדנו הענקנו לו חומר קריאה רב בנושאי יהדות, ביניהם חוברת על הרבי בשם "הרבי – מבט אישי" שיצאה לאור על-ידי חב"ד בויסקונסין. החוברת מכילה מאמרים וכן תמונות של הרבי.

ג'וזף ליווה אותנו במורד המדרגות עד ליציאה, הודה לנו מקרב לב ונפרדנו לשלום.

שנה לאחר-מכן שבנו לדרווין. שמחתי לפגוש שוב את כל חברי הקהילה בדרווין, אך יותר מכל חיכיתי בהתרגשות למפגש עם ג'וזף. ידעתי כי הקהילה המקומית סייעו לו רבות ושיפרו את מצבו אחרי שהם התעדכנו על סיפורו.

כשנכנסנו לדירתו של ג'וזף התחבקנו ארוכות. התיישבתי לשוחח ותוך כדי שג'וזף מספר על העזרה הרבה שהקהילה מגישה לו הבחנתי כי קירות ביתו מכוסים בתמונות של הרבי אותם גזר מהחוברת שהענקנו לו אשתקד.

שאלתי אותו באגביות על התמונות, תוך שאני מתאר לעצמי שהוא אהב את התמונות ולפיכך בחר לתלות אותם על קירות ביתו.

"שכחת את החלום שחלמתי שנה שעברה?" השיב ג'וזף בהדגשה. "היה זה האדם שבתמונות ששלח אתכם אליי!"