ערב אחד, כשישבתי במסעדה בניו-יורק, הבחנתי במשפחה הסועדת בשולחן הסמוך. "כמה נחמד", חשבתי לעצמי, "זוג נחמד הלוקחים את שלושת ילדיהם לבלות יחדו בערב נהדר". אבל אז הבחנתי במשהו מטריד מאוד. האב נזף בילד הקטן – שנראה כבן 9-10 – והעניק לו סטירת לחי מצלצלת. ניסיתי להתעלם מן הסצנה והפניתי את מבטי, אך תחושת המתח באוויר הקשתה עליי לעשות זאת, במיוחד שהאישה והבעל החלו להתווכח. ככל שחלפו הרגעים היה ברור שלא מדובר במקרה חריג אלא במשפחה שלא מתפקדת כהלכה. לא הייתי זקוק להכשרה פסיכולוגית כדי לראות שילדים אלו חיים בסביבה פוגענית ומתעללת – אב עצבני ואם חלשה וחסרת אונים. האווירה שנוצרה הייתה איומה. יכולתי לחוש את המרירות, הזעם והפחד חודרים ומשתלטים על השולחן הסמוך לי. לא היה לי ספק שהילדים התמימים הללו חשופים למתקפה מתמשכת בביתם שלהם.

מה עליי לעשות? לא יכולתי להמשיך לשבת שם ולנעוץ את המזלג בסטייק העסיסי (או במה שהיה מונח אז על צלחתי) כאילו לא אירע מאום, אדיש לכאבם של הילדים.

האם עליי לגשת לאב ולדבר אתו? אין ספק שהוא לא יקבל זאת בברכה – אדם זר לו לחלוטין המתערב בענייניו הפרטיים. אך האם זה משנה? האם עליי לשבת בשקט כשאני רואה התנהגות שכזו? ואולי ההתערבות שלי רק תקניט אותו עוד יותר ולאחר מכן הוא יכלה את זעמו בבני המשפחה? ובכלל, מה אוכל לומר בכמה דקות לגבר מתעלל כך שהדבר יעזור איכשהו לו ולילדיו? ושוב, האם בגלל סיבות אלו מותר לי להפנות את הגב ולהתעלם ממה שקורה אף שאני מודע לחלוטין לפשע המתבצע כאן? האם עליי לדבר אל האישה והילדים? או להתריע בפני הרשויות על הסכנה הפוטנציאלית? האם לעשות זאת כשאין לי כל הוכחה זה מעשה אתי? אחרי הכל, לא הכרתי את המשפחה הזו. לא היה לי כל ידע ממקור ראשון על אורח חייהם בבית. האם אוכל לעשות מעשה כשאני מונחה פשוט על-ידי האינסטינקטים שלי? מצד שני, אולי אוכל למנוע בכך התרחשות נזק כלשהו?

אתם רואים – העניין רחוק מלהיות פשוט.

מה הייתם עושים במקומי?

מה היה עושה אברהם אבינו?

ניתן לשאול שאלה זו לגבי כל צורה של התנהגות לא הולמת שאנו עדים לה. מהו הדבר הנכון לעשותו – להתערב או לא?

אתה רואה עמית בעבודה גונב כסף מהחברה בה אתם עובדים. האם תתעלם ממנו, תדווח עליו או תתעמת אתו? אתה יודע שהשכן שלך מתעלל באשתו. איזו פעולה עליך לנקוט, אם בכלל?

התורה נותנת הנחיות שונות ביחס לאחריות שיש לנו לא לעמוד מן הצד ולהתעלם מפשע המתבצע נגד עינינו, וכן להזהיר אחרים בפני סכנה העלולה להתרחש. כמו כן יש לנו מחויבות לנזוף באדם חוטא, קודם כל – באופן פרטי ובעדינות, ואם זה לא עוזר עלינו להוקיעו בפומבי. אבל יישום החוקים הללו דורש ניתוח המצב לפי המקרה הספציפי. איך תופסות דוקטרינות אלו לגבי המקרה שקרה לי במסעדה? אם ההתערבות שלך לא תעזור לפתור את הבעיה ואולי אפילו תחריף אותה, האם צריך להתערב במתרחש או לא? ואם אינך בטוח שהתבצע פשע, האם אתה יכול לשפוט בכלל? הרי לכל אדם יש חזקת חפות. האם תוכל לפעול כשאתה מתבסס על תחושות בלבד שקיימת בעיה רצינית?

בעבר הייתי עד לריב בין שני אנשים באמצע התפילה. אספר לכם מה עשיתי אך ראשית ברצוני לכתוב על עקרון מפתח המבוסס על ערכי התורה האוניברסליים ועל גישתה הרגישה בצורה יוצאת מן הכלל ליחסי אנוש, כפי שייצג זאת אברהם אבינו.

בראש ובראשונה, אברהם גילה יחס נדיב וטוב לב לכל אדם שפגש בו. בין שהיו ידידים או זרים לו, בני משפחה או אורחים, אויבים או בני ברית. הוא אפילו התפלל בעבור האנשים החוטאים מסדום.

הדבר הראשון שעשה אברהם היה לפתוח את ביתו – אוהלו היה פתוח מכל ארבעת עבריו – ולקדם בברכה אורחים מכל כיוון גיאוגרפי או אידיאולוגי ממנו באו. התלמוד מספר שלאחר שהאכיל את אורחיו נהג לבקש מהם באדיבות לברך את בורא העולם על הארוחה באמרו "וכי משלי אכלתם? הלא הכול שייך לבורא העולם." (תלמוד, סוטה י, ב).

האקסיומה היא שרק דרך כך שקודם כל תאהב את זולתך תוכל להביא אדם זה לאהוב את האלוקים. הדרך הטובה ביותר לסייע למישהו לשפר את דרכיו היא לגלות אהבה כלפיו – לא כמין גימיק או מלאכותיות שנועדו לרכך את האדם כך שתוכל לנזוף בו, אלא בעזרת אהבה פשוטה, אמיתית וכנה – להראות שבאמת איכפת לך.

מה באמת שוכן בלב ההתנגדות שחש כל אדם לשמיעת תוכחות? גאווה, פחד להיות נשפט, בושה וחשיפה.

מצד שני, מה באמת מניע אותנו לנסות לתקן מצב העושה עוול למישהו? תכופות זה עשוי לבוא מיוהרה, משיפוט ומתחושת עליונות שלנו. יתכן אפילו שאתה נהנה ללעוג לאחרים. אם דברי התוכחה שלך נאמרות בגישה פטרונית ומתנשאת, היה סמוך ובטוח שלא תהיה להן כל השפעה.

אולם, אם האדם האחר ירגיש שמלותיך באות מן הלב, שבאמת ובתמים איכפת לך ממנו, הוא עשוי להיות פתוח לשמוע את מה שיש לך לומר.

יותר מדי ביקורת מורעפת על אנשים מתוך כוונות שגויות או רעות. מסיבה מוזרה כלשהי, אנשים נהנים תכופות למתוח ביקורת על אחרים. לעתים זה מתוך חוסר ביטחון ולפעמים כדי לגרום לעצמם להרגיש טוב יותר ביחס לעצמם. כך או כך, זו תכונה מכוערת.

התנאי החשוב ביותר בטרם תתערב במקרה כלשהו הוא שאתה עצמך תבוא בגישה לא אנוכית ואוהבת, וכי תחוש אכפתיות אמיתית ביחס לסיטואציה, כלומר שהיא תיגע ללבך באמת ובתמים.

תוך זכירת כל הדברים הללו, ניגשתי לשני האנשים שהתווכחו בבית הכנסת וביקשתי רשות לומר משהו. שניהם נבהלו ופנו אלי ושאלו מה אני רוצה. אמרתי בנעימות שהייתי רוצה לשאול אותם משהו כשיהיה להם רגע פנוי. אולי בשל גורם ההפתעה – הם לא חשבו שזה יקרה – או פשוט מתוך אדיבות פשוטה, הם חדלו להתווכח וחיכו לדבריי. כל שאמרתי היה, "ממרחק נראה לי שאתם ידידים טובים המתווכחים ביניכם. אני תמה האם אוכל לעזור לכם לפתור את הוויכוח. הסיבה שאני פונה אליכם היא כיוון שאני וכמה אנשים נוספים כאן מנסים להתפלל והוויכוח שלכם מפריע לנו".

אחד משניהם השיב באגרסיביות, "נושא שיחתנו אינו מעניינך". בעודו אומר זאת יכולתי לראות שהאחר קצת מתבייש ונסוג מן השיחה.

אף שאינני מאמין שפתרתי את הבעיה, הצלחתי למוסס אותה לאותו הרגע. ומי יודע, אולי יצא מזה משהו חיובי...

באירוע שקרה במסעדה, למרבה הצער, אני מודה שלא עשיתי כלום. במבט לאחור, אני מרגיש שהייתי צריך לומר משהו לאב. אך מסיבה כלשהי, באותו זמן, לא יכולתי להביא את עצמי לעשות זאת. אינני יודע מדוע. עכשיו כשאני חושב על כך, היה זה משום שחשתי אי נוחות רבה, ואולי פחדתי מן התוצאות האפשריות של ההתערבות שלי. לדאבון לבי, אולי אילו היה לי יותר איכפת והייתי רגיש יותר לסיטואציה, הייתי מצליח להתגבר על ההתנגדות הפנימית שלי ופשוט קורא לאב הצידה ואומר לו:

"יש לך ילדים מקסימים כל כך, נשמות עדינות כל כך. אלוקים ודאי מאוד אוהב אותך אם הוא נותן לך לטפח ולהגן על אוצרות כאלה. מאוד כואב לי לראות שהילדים האלה גרמו לך לצעוק עליהם".

אפילו אם האב היה אומר לי להסתלק מענייניו, הייתי מתעקש ואומר לו, "אני יודע שאולי זה לא ענייני, אך אנא הקשב למה שאני אומר לך. הילדים שלך הם פשוט כל כך, כל כך עדינים ורכים..."

האם זה היה עוזר? מי יודע? אך בוודאי שזה לא היה מזיק...

מה היית אתה עושה?

הערותיכם והצעותיכם לדיון קריטי וחשוב זה תתקבלנה בברכה. אנא שתפו אותנו במחשבותיכם.