טוב, אז הנה בעיה: אני אמור לאהוב את רעי. כלומר עלי לקבל את חבריי ורעיי כמות שהם. (זו פירושה של אהבה, לא כך?) אך האם באמת עלי לקבל אנשים אחרים כפי שהם?

האם עלי לקבל ילד הסובל מתת-תזונה כמו שהוא? האם עלי לקבל מתבגר המכור לסמים, בן זוג המאיים להתאבד, או חבר עקשן, כמו שהם? אם אדם שאני אוהב סובל מחוסר של דבר כלשהו, בין אם זה אוכל, כסף, ידע, בריאות, הגינות מוסרית, או שלוות נפש, ובין אם אדם זה מעוניין לקבל עזרה או לא, האם אין עליי לעשות כל מה שביכולתי כדי למלא חוסר זה?

אהבה היא מעין אוקסימורון, צירוף ניגודים. כדי לאהוב מישהו באמת אני צריך לעשות שני דברים מנוגדים: אני צריך לכבד אותו ואני צריך לדאוג לו. אם אינני מקבל אותו כמות שהוא, זה אומר שאני לא מכבד אותו. זה אומר שאני לא באמת אוהב אותו – אני אוהב רק את מה שהייתי רוצה שהוא יהיה. אך לאהוב מישהו זה אומר גם שאני דואג לו ורוצה את טובתו. והיות שרק מעט מאד אנשים הם הכי טובים שהם יכולים להיות, הדאגה למישהו פירושה לא לקבל אותו כפי שהוא, אלא להאמין ביכולת שלו להשתפר ולעשות כל מה שאני יכול כדי לגלות את יכולתו זו.

אני יכול לכבד מישהו. אני יכול לדאוג למישהו. אני יכול לקבל מישהו כפי שהוא/היא. אני יכול לא לקבל מישהו כפי שהוא/היא. אך אינני יכול לעשות את שניהם בו זמנית. אהבה נשמעת נהדר בתיאוריה. למעשה, זה בלתי אפשרי.

אולם אני אוהב את עצמי. אני לא מודע לליקויים שלי. בעצם, במובן מסוים, אני מודע להם יותר מכל אחד אחר. אני רוצה לשפר את עצמי, אבל אני לא חושב פחות על עצמי משום שעדיין לא עשיתי זאת. אני מכבד את עצמי ודואג לעצמי; אני מקבל את עצמי כפי שאני, בעוד שאני משתדל ללא הרף לשפר את עצמי. אני אוהב את עצמי באמת, באופן שלם, במלוא מובן המילה.

העובדה שאהבה כזו היא סתירה לוגית אינה רלוונטית. יתכן שאי אפשר לעשות שני דברים הפוכים באותו זמן, אך מיליארדי אנשים, כולל אנכי, עושים בדיוק את זה. אני אוהב את עצמי בלי קשר אם אהבה זו יש בה היגיון, ובלי קשר לסתירה הפנימית שהיא מגלמת.

זוהי הסיבה מדוע התורה אומרת לנו "ואהבת לרעך כמוך". אם נראה לך שזה בלתי אפשרי לאהוב את חברך – הן לכבדו והן לדאוג לו – להיות ממש מודאג לגבי הליקויים שבו ובאותו זמן גם לשכוח אותם לגמרי – חשוב לרגע כיצד אתה אוהב את עצמך. ואז "ואהבת לרעך כמוך".