מה דעתכם על הרעיון הבא (ואני מתכוונת, באמת, תחשבו על כך ברצינות): בלי דוא"ל. בלי טלפונים (כן, כולל טלפונים ניידים). בלי טלוויזיה. בלי אייפודים או מחשבים ניידים. בלי לנהוג. בלי רדיו. בלי מכשירים אלקטרוניים כלשהם. ל-24 שעות, כלום. תארו לעצמכם מה זה אומר לוותר על כל דבר שיש לו מתג להדלקה ולכיבוי. האם תוכלו לעשות זאת? ומדוע שתרצו, בכלל, לעשות את זה? האם זה יגביל או ישחרר אתכם?

ובכן, לפני כמה חודשים פתחתי את הפה הגדול שלי והודיתי לפני כל יושבי עירי (מרבלהד שבמסצ'וסטס) שמדי פעם אני חולמת להתנתק מכל המכשירים והגאדג'טים בחיי כדי שאוכל להיזכר כיצד נראים החיים האמיתיים. לא להתנתק מהם לנצח, אלא רק כדי "להפעיל את הנשמה מחדש."

מאז שדיברתי על כך זה נשאר אצלי בראש. רציתי לגרום לזה לקרות, אבל אף פעם לא מצאתי הזדמנות מתאימה. בנוסף על כך, אשקר אם אומר שלא פחדתי קצת מהמחשבה של ויתור על הכל. זה נשמע נהדר בתיאוריה, אבל כשחושבים על ההשלכות המעשיות של הדבר, זה נראה בלתי אפשרי במיוחד בדרך בה חיים רובנו מדי יום ביומו. אנו כל הזמן עסוקים בעדכון, רענון או בדיקה של משהו, ואם איננו עושים זאת, אזי אנו מסיעים מישהו לאנשהו או מצלצלים למישהו בעזרת איזה מכשיר שאמור לשפר את איכות החיים שלנו.

אך האם המכשירים אכן עושים זאת?

ואז הגיע דוא"ל מבית ספר חב"ד בו לומדת בתי. הדוא"ל הזמין את ההורים לנסות את "אתגר השבת" – ידעתי שזה סימן עבורי וכי זו ההזדמנות שלי, אז החלטתי לנצל אותה.

אם אינכם יודעים מה פירוש "לשמור שבת" הנה הסבר קצר: כל שבוע, משקיעת החמה ביום שישי ועד לצאת הכוכבים של יום שבת, יהודים בכל רחבי העולם מנתקים את הכל. חמישים ושניים שבועות בשנה (פלוס חגים). במשך 24 השעות הללו, הם נשארים כך, מנותקים. הם אוכלים, נחים, חושבים, רבים מתפללים, מבלים עם משפחותיהם ועם חבריהם ומתאוששים פיזית ורוחנית מכל השבוע שעבר עליהם.

חב"ד בחרו בסוף-שבוע אחד בסוף ינואר, והסבירו את הכללים: לנהוג – לא בסדר. משחקי שולחן – בסדר. להשתמש בחשמל – לא בסדר. ללכת לטיול, בסדר (זו רשימה ארוכה). אז יום אחד שלם משפחתי תוריד את השלטר ותהיה בחושך, ואם נחליט שאנו רוצים לעשות זאת, זה יהיה עבור כולנו – משפחה רפורמית המכירה את היהדות בצורה הליברלית ביותר שלה – בבחינת צעד גדול מאוד. העובדה שזה היה זמני בלבד עזרה בלי ספק. אך עדיין זה היה מרתיע.

החלטנו אלו אורות יישארו דלוקים במשך כל השבת. הוצאנו את הנורה במקרר כדי שלא תידלק כשנפתח את הדלת. בישלנו הכל לפני שקיעת השמש בליל שישי. ניתקנו את כל המכשירים החשמלליים. הוצאנו את כל משחקי השולחן והספרים שלנו. ואז היא הופיעה.

וזה בכלל לא כאב.

אפילו בלי לשים לב, השבת נכנסה ואווירת הבית כולו השתנתה. היה זה שקט שהוגדר בזכות העובדה שידענו שהוא יימשך, לפחות ליום אחד. כל הלחץ נעלם. הציפייה להתרוצץ או לדאוג או להכין – נעלמה. מרגע שהתחייבנו לאתגר, הכל נעשה קל באופן מפתיע. הזדעדענו לגלות שכולנו הולכים כל הזמן עם תחושת דחיפות שמאד אינה במקומה – כשלמעשה, אין הרבה דברים שאיננו יכולים להסתדר בלעדיהם.

ממש לפני שקיעת השמש, נתן לי גיסי את האנלוגיה הטובה ביותר. הוא אמר לי, "יש יופי שנברא בשקט של השבת שקשה לתאר אותו או לתפוס אותו בדרך אחרת. את צריכה להתמקד בשקט הזה, במקום בדברים שאת עושה בימים אחרים".

הוא הסביר זאת במונחים שבאמת הצלחתי להבין. הוא אמר שבאחד הערבים הקודמים הכינה גיסתי סלסה מדהימה וגם טורטילה צ'יפס עם רמז ללימון. הוא אמר שהוא שם לב לרמז-ללימון כאשר אכל את הצ'יפס בלי הסלסה, אבל שכח אותו כשהחל לאכול את הסלסה שהייתה מאוד חריפה. אחרי שנגמרה הסלסה הוא התחיל לאכול את הצ'יפס יבשים, ונוכח כמה הוא אוהב את הרמז-ללימון שביחד עם הסלסה היה בלתי מורגש. אותו הדבר מתרחש בשבת. הוא אמר, צריך לסלק את הרעש ולמצוא את השקט שנמצא שם תמיד וממתין שיגלו אותו.

נשארנו בפיג'מות עד ארבע אחר הצהריים. התלבשנו רק כדי ללכת יחד לחוף פרסטון כדי לצפות בשקיעה. אפילו צליל המכוניות על הכביש הפריע לנו קצת, כי התרגלנו לשקט נעים שכזה. זה היה קצת סוריאליסטי, לפחות עבורי, לחוש כל כך רחוק מהבית למרות שהייתי ממש שם – אולי כיוון שההרגשה הכללית ששררה הייתה כל כך שונה מן הרגיל.

בסופו של דבר, 24 השעות חלפו להן ביעף וכולנו קיבלנו הרבה יותר ממה שחשבנו. זה נתן לנו בהירות ושקט שהיה קשה מאוד לשכפל בכל דרך אחרת. וזה שינה איכשהו כל אחד מאתנו. הבנות שלי אמרו שהן היו המומות כמה מהר עבר הזמן וכמה "לא משעמם" היה הניסוי הזה. ובעלי, המוכן בדרך כלל לישון עם אוזניות אילו היה יכול, אמר שלסגור הכל ופשוט ללכת היה חוויה משחררת באופן מדהים. ובעבורו, זה המון.

עכשיו, זה לא אומר שאנחנו הולכים להפוך זאת לעניין שבועי, אך ללא ספק זה נתן לכולנו חומר למחשבה. זה הראה לנו, שקיים מקום אליו תמיד נכול ללכת אליו – כמו "חופשה-בבית" לרוח ולנשמה, והרי היום, דברים כאלה הם באופנה, לא?

מה שאירוני הוא, שהאתגר האמיתי היה לשחרר את השבת ולעזוב אותה. מי היה מאמין?