השעה מאוחרת וזה עתה סיימתי לנקות את המטבח. אני מביטה סביבי – מדיח הכלים מטרטר לו בשקט, כריכי חמאת בוטנים ומיץ תפוחים ארוזים בשקיות לארוחות הצהריים של הילדים למחר, השיש מבריק, הרצפות מבהיקות – נראה שסיימתי להיום. אבל במקום לצאת מן המטבח וללכת לחדרי השקט, רגליי מובילות אותי אל המזווה.

אני רוצה משהו טעים, ואולי פיסת שוקולד תעזור. אך בעוד בלוטות הטעם שלי עולצות לרגל המחשבה על השוקולד, אני שואלת את עצמי, "למה? את עדיין מעכלת מרק פטריות, אורז עם עוף ושעועית ירוקה, ופיסה נכבדה של פשטידת קישואים מארוחת הערב. למה את צריכה את חתיכת השוקולד הזאת עכשיו?"

לימוד פסיכולוגיה וטיפול בהיפנוזה העניק לי תובנות רבות ביחס לסיבה שבגללה אני עושה דברים וכיצד להפסיק הרגלים לא רצויים. אבל במקרה זה ידע לא יעזור לי – רק רצון להשתנות, וכשאני מביטה בחפיסת השוקולד התמימה הזו, אינני בטוחה לגמרי שאני רוצה לשלוח אותה לבית הכלא, לנעול את הדלת ולזרוק את המפתח. אלא שאז שב ובוקע הקול ומהדהד במוחי: "ההרגל הזה לא טוב לך. ככל שתמשיכי בו, כך הוא יוסיף ויתחזק, ויהיה לך יותר ויותר קשה לשבור אותו". אני יודעת שהקול הזה צודק – הוא מציק לי כבר איזה זמן. לכן, אני מניחה את שארית השוקולד במזווה ומחליטה לסלק את "תסמונת מזווה הלילה" מן השגרה היומית שלי.

אני נוקטת בשיטת צעד אחר צעד. קודם כל עליי להבין מהיכן ההרגל הזה נבע ולסלק את השורש הרגשי שלו. הלילה, כשאני נחה במיטתי, אני שואלת את עצמי מדוע אני נמשכת כל-כך לשוקולד?

התמונה צצה בדמיוני: אני בת חמש ונמצאת בדירתה של סבתי. היא מלטפת את גבי ומספרת לי סיפור בעודי מכורבלת לידה במיטה. אני מניחה שהיא שמרה עליי כשהוריי הלכו להיכנשהו. ואז הפעמון מצלצל ואני שומעת את קולו של אבי האומר שהגיע הזמן ללכת הביתה.

"אני לא רוצה ללכת הביתה", אני מתחילה לבכות, "אני רוצה לישון אצל סבתא".

"לא הלילה, קטיה", אומר אבי ומרים אותי. בעיניים דומעות וכששפתי התחתונה רועדת, אני מנסה להחזיק בידה של סבתי. היא מוחה את דמעותיי ואומרת שיש לה משהו בשבילי, ונותנת לי קוביית שוקולד קטנה.

"מעניין", אני לוחשת ופוקחת את עיניי. "זה היה מזמן, אך חלק ממני עדיין זוכר את הלילה ההוא". ומה שמעניין אפילו יותר היא העובדה שהרגל השוקולד שלי החל זמן קצר אחרי שהיא נפטרה.

אני יוצאת מן המיטה והולכת למקלחת. אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי "נכון שאת מתגעגעת לסבתא, אבל אכילת שוקולד בשעה מאוחרת בלילה לילה לא תחזיר אותה". אני מוצאת את צעיף הצמר הישן של סבתי, מתעטפת בו וחשה את חומה ואת אהבתה, המתוקים בהרבה מקוביית השוקולד. אני נרדמת תוך תפילה לאלוקים שירפא את החלק הפצוע בליבי שעדיין מתאבל על מות סבתא.

אני בוחרת אמירה מחזקת: "אני רגועה ומרוצה בערב". כל לילה לפני אמירת קריאת שמע, וכל בוקר אחרי אמירת מודה אני, אני חוזרת על האמירה המחזקת הזו. אני מודה לאלוקים על כך שהוא עוזר לי להגשים את כוונתי, ובדמיוני אני רואה את זה קורה – אני יוצאת מן המטבח בלי להזדקק למשהו שירגיע אותי.

חלפו שבועיים מאז שהחלטתי לשנות את ההתנהגות הלא רצויה הזו: מדיטציה לגילוי הסיבות שבגללן אני עושה זאת, תפילה לאלוקים שירפא אותן, הכנסת האמירה המחזקת למוחי ושימוש בדמיון מודרך כדי לראות בעיני רוחי את התוצאה הסופית.

הלילה, תוך כדי שאני שמה את הקרקרים של הילדים חזרה במזווה, עיניי נופלות על חפיסת השוקולד האהובה עליי, ולהפתעתי הרבה אינני רוצה בה.

"תפסתי אותך!" אני אומרת ומצביעה על חפיסת השוקולד. "את בכלא!". בתחושת ניצחון, אני יוצאת מן המטבח. אך כאשר אני מגיעה לחדרי, אני מבינה שלא שמתי את חפיסת השוקולד מאחורי סורג ובריח, אלא שחררתי את עצמי מן הכלא. כשאני נכנסת למיטתי, אני תוהה כמה חלקים ממני עדיין נעולים בתאי בית סוהר, מחכים לשחרור. ואם הצלחתי לשחרר את האחד הזה, אזי בעזרת השם, אולי אוכל לצאת למסע חיפושים אחר רבים אחרים.