אתה מרגיש שזה מגיע. הדחף נמצא שם ואתה פשוט לא מסוגל לעצור אותו. או אולי כן?
ניהלת ויכוח עם אחד מעמיתיך לעבודה. הוא התחיל בחילוקי דיעות של ממש ביחס לעניין מסויים. אתה מרגיש שהוא לא מתייחס לדעתך ברצינות. אתה כועס על כך שאף פעם הוא לא לוקח אותך ברצינות. חיש מהר הופכת המחלוקת להאשמות הדדיות, ואז הכול מתדרדר לקרשנדו גדול המותיר אווירה עכורה ומורעלת.
הדפוס הוא זהה בכל פעם, ולא משנה כמה פעמים הבטחת לעצמך שזה יסתיים אחרת.
אפשרות אחרת: את חשה מאוד דחויה ובלתי נאהבת. הפרויקט שלך לא התממש כפי שקיווית. ידידיך לא ניצבו לצדך הפעם. את חשה בודדת ועצובה וזקוקה לנחמה.
איכשהו, את מוצאת את עצמך במטבח הביתי... עם חפיסת שוקולד ביד. עוד לפני שאת מבחינה בכך השוקולד נעלם, ואת אפילו לא זוכרת שלעסת אותו!
איפה טעית? מדוע לעתים קרובות כל כך אנו מרגישים כמו מכונה שלחצו לה על המתג והיא פועלת ללא כל מעצורים? נראה כאילו פרקים מחיינו מתרחשים בהתאם לתסריט שאין לנו כל אפשרות לשנותו. האומנם?
ד"ר בנימין ליבט1 הוא נוירו-כירורג שעשה תגליות דרמטיות על המוח האנושי – תגליות השופכות אור על יכולתנו לשבור דפוסים והרגלים.
מטופלים העוברים ניתוחי מוח לא מקבלים הרדמה כללית, שכן למוח אין קצות עצבים והוא לא חש כאב. במהלך הניתוח כולו, מנתחי המוח מתקשרים עם מטופליהם ומבקשים מהם לדבר או להניע חלק מגופם. דבר זה מאפשר למנתח לדעת שהכל בסדר, וכי הוא לא סטה בטעות לאזור הלא נכון של המוח.
ליבט ניצל הזדמנות זו עבור המחקר שערך. הוא השתמש בשעון מיוחד שמדד זמן עד לאלפית שנייה, וביקש ממטופליו להניע את אצבעם בעודו מודד את הפעילות החשמלית במוח, המווסתת את התנועה הזו. הוא הבחין מתי המוח החל בפעילות המסוימת, ששיאה התבטא בכך שהניעו את האצבע.
במהלך הניסוי הצליח ליבט לזהות את רגע הכוונה להניע את האצבע, את רגע המודעות לכוונה זו, וכן את רגע המעשה הממשי.
ליבט גילה שחלק המוח המווסת את התנועה החל בפעולתו רבע שנייה בטרם נעשו האנשים מודעים לכוונה להניע את האצבע. במלים אחרות, המוח מתחיל להפעיל דחף (אימפולס) עוד לפני שאנו נעשים מודעים לכוונתנו לנקוט פעולה מסוימת זו. ברגע שהמטופל היה מודע לכוונה לנוע, חלפה עוד רבע שנייה בטרם החלה התנועה.
בספר התניא מפתח רבי שניאור זלמן מליאדי גישה הוליסטית לחיים מספקים ומלאי הגשמה מבחינה פסיכולוגית ורוחנית כאחד – חיים שבהם "המוח שולט על הלב". השכל צריך למלא את התפקיד המוביל בתהליך קבלת ההחלטות שלנו.
כאשר אנו מרשים לעצמנו להיות מובלים על ידי רגשותינו, על ידי שפע התגובות האוטומטיות לסיטואציות שונות, אנו מתחילים בשרשרת תגובות ששיאה בכניעתנו לאינסטינקטים הנמוכים ביותר שלנו. כדברי ויליאם ג'יימס, אחד ממייסדי הפסיכולוגיה המודרנית, "כל אחד יודע עד כמה הבריחה מגבירה את הפאניקה, וכיצד פתיחת הדלת בפני תסמיני הכעס מגבירה רגשות אלו. סרבו להביע רגש מסוים – והוא ימות. ספרו עד עשר בטרם תוציאו את כעסכם – וכל האירוע ייראה לכם מגוחך". או, כפי שתיאר זאת בצורה מדויקת אחד מגדולי החסידות, שתיקה היא התרופה לכעס.
האם יכול "אדם רגיל" לנהל את כל פעולותיו בעזרת השכל הישר? האם אנו מסוגלים בכלל לעצור את הסחרור האינסופי של תגובות הנגרמות כתוצאה מכעס, פחד, טינה או תחושת נזקקות?
רבי שניאור זלמן אומר כי הדבר אפשרי בהחלט, ובספרו הוא מעניק את המתכון שכל אדם יכול לעשות בו שימוש כדי להגיע למטרה זו. ריסון רגשותינו ועצירת התגובות ההרסניות שלנו הוא מסע שנמשך כל החיים, אך מסע זה הוא הוא מהותו של האדם.
בעיניי, הדבר המעניין ביותר במסקנותיו של ליבט היה שיכולת השכל "לשלוט בלב" אינה מסתיימת ברגע שבו נעשית ההחלטה "הסופית" לפעול. אפילו אחרי נקודה זו, אם נוכל לטפח מידה מסוימת של מודעות ושום-שכל, תהיה לנו רבע שנייה "להטיל וטו" על ההחלטה ולהפסיק את שרשרת התגובות האוטומטיות.
עדיין יש לנו רבע שנייה כדי לשכתב את התסריט.
ומה יקרה עם יחסי העבודה שלך עם העמית הקנטרן? מי יודע... אולי אם תשתמש ברבע השנייה הקסום הזה, תוכל לפתוח במערכת יחסים חדשה לגמרי המושתתת על כבוד והערכה הדדיים.
אירוע כזה, ללא ספק, שווה אכילת חפיסת שוקולד.
כתוב תגובה