אחד מגדולי החסידות שאל פעם את תלמידיו: "אם נגזר עליכם ללכת לאיבוד ביער, האם עדיף לכם ללכת לאיבוד בעודכם הולכים ברגל או כשאתם רוכבים על סוס?"
"כמובן שאעדיף ללכת לאיבוד כשאני פוסע רגלית", השיב אחד התלמידים. "שכן אז לא הייתי תועה כל-כך במעבה היער, כפי שהייתי טועה לו הייתי רוכב על סוס".
"אתה טועה" תיקן אותו הרבי בעדינות. "מוטב ללכת לאיבוד כשרוכבים על סוס. משום שברגע שאתה מגלה שהלכת לאיבוד, תוכל לצאת מן היער מהר יותר".
במהלך מסע החיים אנו הולכים לאיבוד לעתים קרובות. אנו עושים שגיאות. זה בלתי נמנע. כמה מהר אנו מתקנים את טעויותינו מרגע שאנו מגלים אותן – זה מה שעושה את ההבדל האמיתי מבחינת איכות חיינו.
ישנם אנשים שקשה להם מאוד לפנות לאדם שהם פגעו בו ולהתנצל בפניו על הכאב שיתכן שהם גרמו.
כמה קשרים אישיים ומקצועיים יכלו להינצל, כמה בתים שבורים יכלו לבוא על תיקונם, כמה יחסים מנותקים בין הורים לילדיהם יכלו להיפתר אילו רק היה אחד הצדדים הנוגעים בדבר מגייס את האומץ הדרוש כדי לפנות ישירות לאדם האחר ולומר לו, "אני מצטער!" אפילו אם אנו מאמינים שלא היו לנו כל כוונות רעות או שהעניין לא קרה באשמתנו בכלל, הרי עדיין אנו יכולים להתנצל על הכאב שנגרם לאדם האחר.
אני מעריץ את האחות שלפני מתן זריקה אומרת למטופל, "אני מצטערת, זה יכאב קצת". אף שפעולתה נעשית לטובתו של המטופל, עדיין היא מתנצלת על הכאב שהיא תגרום לו.
יש אנשים שאמירת "אני מצטער" גורמת להם לחרדה ולדאגה. אולי הם חושבים שבכך הם יודו שהם שגו. אולי הם חוששים ממה שעלול לקרות אם האדם ידחה את התנצלותם. אלא שהיינו קונים לנו כבוד רב בהרבה מצדם של אנשים אחרים אילו היה לנו האומץ להתנצל. כשאני מתנצל, אני בעצם אומר: היום אני חכם יותר משהייתי אתמול ולמדתי דבר חדש. איש חכם אמר פעם, "הכעס הוא זה שגורם לנו להיכנס לסכסוך, והאגו הוא זה שדואג שנישאר מסוכסכים".
פעם, כשהתנצלתי בפני ידיד ותיק, הוא חייך ואמר לי, "הלוואי שהייתי אמיץ כמוך והייתי מתנצל גם-כן". ידידותנו הנושנה הושבה על כנה וכיום היא יותר משמעותית משהייתה אי פעם.
כיצד להתנצל? פשוט עשה זאת! לעתים קרובות, כל מה שנחוץ הוא מעשה אחד ויחיד כדי להפנות את סוסך לאחור ולצאת מן היער.
כתוב תגובה