"כיצד הינך יכול לשוחח עם אלפי יהודים בזה אחר זה מבלי להתעייף?", שאלה אשה את הרבי.

"כשסופרים יהלומים, אף פעם לא מתעייפים", השיב הרבי את התשובה המפורסמת.

על איזה יהלומים דיבר הרבי, ומה המקור לדבריו?

ובכן, בפרשת השבוע מופיע הביטוי "עם סגולה" ככינוי לעם ישראל. רש"י מסביר כי "סגולה" פירושו אוצר של אבנים טובות ויהלומים, שהמלכים נוהגים לגנוז.

יהלום יכול להביא תועלת בצורות שונות. אפשר לשבץ אותו בכתר המלך, ובכך לבטא את העוצמה של הממלכה; ניתן לתלות אותו כקישוט, כדי לפאר את הארמון; וכמובן, תמיד יכולים למוכרו לכל המרבה במחיר, ובכך ליהנות משוויו הכספי. אבל במקרה שלנו, מדובר ביהלומים שהמלך נהג לגנוז ולהחביא במקום סגור. מה התועלת ביהלומים כאלו? בשביל מה הם קיימים?

למעשה, רוב הדברים בעולם נמדדים על פי רמת השימוש והתועלת שהם מביאים. מה שמועיל ושימושי הוא בר קיום, ומה שלא – מאבד את זכות הקיום שלו. למשל, כיסא נועד למטרת ישיבה, וברגע שאי אפשר לשבת עליו – ניתן להשליך את הכיסא לפח האשפה.

אולם יש חפצים מיוחדים שאינם נמדדים לפי התועלת שלהם, אלא עצם מציאותם מצדיקה את קיומם. למשל, ירושה בעלת ערך רגשי מיוחד. תשאלו אדם שקיבל חפץ כזה בירושה, ותיווכחו לדעת כי ערכו של החפץ אינו נמדד בכסף או במידת השימוש בו.

כך גם היהלומים הגנוזים באוצר המלוכה. יהלומים רגילים נמדדים על פי הביקוש שלהם בשוק. זכות הקיום שלהם הינה אך ורק כאשר הם מביאים תועלת כלשהי, באמצעות היופי שלהם או בערכם הכספי. אולם יש יהלומים נדירים שעצם מציאותם היא ההצדקה לקיומם, ולכן די בכך שהמלך גונז אותם באוצרו.

היהלומים זה אנחנו, עם סגולה. לכל יהודי יש זכות קיום עצמית, כיהודי, מבלי הבט על דעותיו, כישרונותיו ומעשיו. לא משנה אם הוא מועיל או לא, סוף כל סוף מדובר ביהלום. יש לאהוב כל יהודי, בלי תנאים, רק בגלל עצם העובדה שהוא יהודי.

כשתרימו את עיניכם משורות אלו, הביטו על כל יהודי, וזכרו כי הוא יהלום מאוצר המלך.