כולנו מכירים את הסיפור על שני אנשים שבאים לפני הרב להתדיין על מחלוקת שפרצה ביניהם. הראשון מציג את טענותיו והרב אומר, "אתה צודק". השני עומד ומציג את טענותיו. הרב מקשיב ולאחר מכן אומר לו, "אתה צודק". בנקודה זו הרבנית מתערבת ושואלת, "איך יתכן ששניהם צודקים?" והרב מגיב: "גם את צודקת".

כאשר ישנה מחלוקת כיצד לפרשן את דברי התורה, חכמינו זיכרונם לברכה מציינים כי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" – שני הצדדים מייצגים את דברי הא-ל. אמנם ההלכה תיקבע רק לפי דעה אחת, אך מבחינה רוחנית הדעה השנייה צודקת אף היא.

מחלוקת כזו אנו מוצאים בפסוק הפותח של פרשת השבוע העוסק במצוות הבאת הביכורים – ראשית היבול – לבית המקדש בירושלים.

באיזה שלב התחייב עם ישראל בקיום המצווה? הפסוק מציין "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה, וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה... ושמת בטנא, והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם" (פרשתנו כו, א-ב). המדרש מציין כי הפסוק קובע את זמן קיום המצווה מיד עם הכניסה לארץ ישראל; התלמוד הירושלמי, לעומת זאת, מדגיש את המילים "וירשתה וישבת בה". לדבריו, מילים אלו מוכיחות שרק לאחר שבני-ישראל יכבשו ויתיישבו בארץ, יהיה עליהם להביא את הביכורים.

משמעויות ומקבילות

משמעותה הפנימית של מצוות הבאת ביכורים היא להלל ולהודות לא-ל על כל הטוב והשפע שהעניק לנו. גם אנו, כשאנו מתפללים לבורא העולם מדי יום, אנו מודים לו על חסדיו. אולם להכרת הטוב זו ישנם זמנים שונים.

הודיה אחת היא זו הנאמרת מיד כאשר אדם פוקח את עיניו בבוקר. אפילו בטרם נטל את ידיו הוא אומר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". זוהי תודה הנאמרת ללא הכנה או התבוננות מיוחדת אלא בספונטניות. תודה זו מקבילה לדעה הסוברת שיש להביא את הביכורים מיד עם הכניסה לארץ.

אולם ישנה הודיה נוספת, זו הנאמרת בתפילת הבוקר. כאן אנו הוגים בגדולתו של הבורא וקוראים מזמורי תהלים על הטוב שהוא משפיע לברואיו. כתוצאה ממדיטציה זו אנו חשים רגש עמוק של תודה לאלוקים. רגש זה לא פרץ מאליו, אלא היה תוצאה של התבוננות, מדיטציה ומחשבה עמוקה. הודיה זו מקבילה לדעה הטוענת כי יש להביא את הביכורים רק לאחר "התיישבות" בארץ, כלומר הכנה מתאימה.

סוגי הודיות שונות ויתרון בכל אחד מהם. הראשון משקף את עומק האמונה, אך הוא מהווה תגובה מופשטת ואמורפית; השני חסר ספונטניות, אך הוא חודר בכל רבדיו של האדם המתפלל.

"אלו ואלו דברי אלוקים חיים". המיזוג בין שתי גישות אלו יוצר את תחושת השלמות וההשלמה.