"ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך". (דברים כח, טו).
רבי שניאור זלמן מליאדי, "האדמו"ר הזקן" מייסד תנועת חב"ד, היה נוהג לקרוא בתורה בבית-הכנסת מדי שבוע בשבוע. באחד השנים לא נכח רבי שניאור זלמן בעיר ליאדי בשבת פרשת "כי תבוא", ולפיכך נשלח אדם אחר לקרוא בתורה.
פרשת כי תבוא כוללת את פסוקי התוכחה – תיאור פרטני של העונשים שיבואו על בני-ישראל, לו יחטאו ולא ישמעו בקול הבורא. בין הנוכחים בבית-הכנסת היה דובער הילד, בנו של רבי שניאור זלמן שהפך ברבות הימים ליורשו וממלא מקומו. כששמע את דברי התוכחה, הדברים נגעו לליבו כל-כך וגרמו לו לכאב לב. עד כדי כך השפיעו פסוקי התוכחה על הילד ששלושה שבועות לאחר-מכן, ביום הכיפורים, הסתפק אביו האם לאפשר לו לצום בשל חולשתו.
כששאלו את דובער הצעיר: "מה אירע? הלא בכל שנה קוראים פרשה זו"?
השיב: "כשאבא קורא, אין אלו נשמעים קללות"...
לויקי בחסידות מוסבר שדברים רעים שקורים הם לא באמת רעים, כי הם באים מאלוקים, שהוא תכלית הטוב. זהו טוב כ"כ נעלה שכשהוא יורד לעולם הוא נראה רע. כמו, למשל, כשמסתכלים ישר בשמש היא מסנוורת, כי זה אור כ"כ גדול שאנחנו לא יכולים לקלוט. בעצם, בכל קללה מוחבאת ברכה נעלית שלא יכולה לרדת לעולם איך שהיא, אז היא צריכה להתחבא. כשלומדים חסידות, פנימיות התורה, אפשר לגלות את הטוב הגנוז בכל דבר. לכן, כשאדמו"ר הזקן קרא בתורה, הפנימיות הטובה של הקללות האירה ואדמו"ר האמצעי, בנפשו הרגישה, הרגיש זאת, ושמע רק את הברכות.