פרשת השבוע מוצאת את בני-ישראל ערב הכניסה לארץ המובטחת: ארץ ישראל.

לצד ההתרגשות והשמחה, יהיה על היהודים להסתגל לאורח-חיים שונה מזה שבמדבר. לא עוד לחם מן השמים ומים מן באר מרים הניסית. יהיה עליהם לעמול ולהזיע, לחרוש ולזרוע, ורק אז ליהנות מפרי היבול.

"כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך" פותחת פרשת השבוע ואומרת, "ולקחת מראשית כל פרי האדמה... והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם".

זוהי מצוות ה'ביכורים' – היבול הראשון. על היהודים להביא אותו מדי שנה בשנה אל בית המקדש, בטקס חגיגי ורב-רושם.

בקרב חכמי ישראל נערך דיון מעניין בשאלה מתי על היהודים להתחיל ולהביא ביכורים, ומדיון זה נוכל להסיק לקח חשוב לחיינו אנו.

הכניסה לארץ ארכה 14 שנה, במהלכם כבשו היהודים את הארץ (7 שנים) וחילקו אותה לשבטים (7 שנים). נניח ושבט שמעון כבר קיבל את חלקו בעוד שבט דן עדיין נודד בארץ כנען. האם יהיה על חקלאי שבט שמעון להביא את הביכורים?

הדיעה המצדדת לחיוב טוענת כי שבט יהודה כבר התנחל בארץ וכבר חלה עליו מצוות הביכורים. לעומת זאת טוענת הדיעה השניה כי את הביכורים יש להביא מתוך לב שמח, וכל עוד העם כולו לא התיישב בחלקו – גם השבטים שעשו זאת לא יכולים לשמוח בלב שלם.

שתי דיעות אלו מסמלות שתי גישות, אותם עלינו ליישם בחיינו. בראש ובראשונה עלינו לחגוג הישגים פרטיים, שמחות משפחתיות, אירועים אישיים הנוגעים לחיינו כבני-אדם פרטיים.

עם זאת, אל לנו לשכוח, ולו לרגע, על מצבו של העם כולו. השמחה שלנו לא תהיה מושלמת אם מצבו של העם היהודי מעורר דאגה; רק כאשר העם כולו "יתיישב על אדמתו", נוכל לשמוח באמת ובלב שלם.