"וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלוקיהן ויאכל העם וישתחוו לאלוקיהן. וייצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל...." (במדבר כה, א–ג).
מהו הפעור? התלמוד מספר את הסיפור הבא:
"מעשה בנכרית אחת שהיתה חולה ביותר. אמרה [על עצמה]: אם תעמוד ההיא אישה מחוליה, תלך ותעבוד לכל עבודה זרה שבעולם. עמדה [מחוליה וקיימה הבטחתה]... כיון שהגיע ל[עבודה זרה בשם] פעור, שאלה לכומרים: במה [כיצד] עובדין לזו? אמרו לה: אוכלין תרדין ושותין שיכר ומתריזין [עושים צרכים] בפניה. אמרה [אותה האישה]: מוטב שתחזור ההיא אישה לחוליה ולא תעבוד עבודה זרה בכך." (סנהדרין סד, א).
עבודת אלילים היא האלהת מושא או כוח של הבריאה. האדם הקדמון סגד לשמש כי היא חיממה אותו, האירה את דרכו והזינה את יבוליו. הירח, הרוח, האדמה, המים והעצים היו אף הם אלילים שיש להודות להם ולהתחנן בפניהם שיעניקו לאדם את מתנותיהם. היה זה כאילו הם מודים לפטיש על כך שהוא בנה את הבית, או לחרמש על כך שקצר את היבול, במקום להודות ליצרן ולאיכר המשתמש בכלי העבודה. אף על פי כן, לכל עבודת אלילים יש היגיון מסוים, אף אם יצא מהקשרו – האדם סוגד לדבר שאותו הוא רואה כמקור לחיים ולמזון.
אך מה היה הטעם בסגידת האלילים של פעור, שהיא הסגידה לצרכים? כאן עובד האלילים סוגד לפסולת – לחלק הנותר מחומר כלשהו אחרי שכל הפוטנציאל התזונתי הוצא ממנו. מה עשוי למשוך עם למנהג מוזר שכזה?
השרשרת
גדולי החסידות מסבירים כי במהותה, פעור היא ניתוק ההנאה משורשיה העילאיים.
מהי הנאה? אנו משתמשים במילה זו ביחס לדברים רבים ושונים כל כך. מה משותף לסטייק, ליצירה מוסיקלית ולרעיון מבריק? הנאה היא האופן בו אנו מתארים את החוויה שלנו מארוחה, מקונצרט ומתגלית אינטלקטואלית. שכן, שונות ככל שתהיינה התחושות שאנו מפיקים מן הפעילויות הללו, יש להן מהות אחת משותפת: היכולת לתת לנשמה האנושית תחושת הגשמה וסיפוק.
אכן, כל סוגי ההנאה זורמים מאותו מעין. על פי תורת הקבלה, כל סוגי ההנאה במהותם אחד הם, והנאה מהותית זו היא נשמת הבריאה.
המקובלים מתארים את ההבריאה כשרשרת של התפתחות – הם משתמשים במונח "סדר ההשתלשלות". החוליה העליונה בשרשרת זו היא הנאתו של אלוקים מן הבריאה שברא, והנאה זו יוצרת את הרצון האלוקי לברוא. על כן, ההנאה (תענוג) והרצון הם – בהתאמה – היסוד הפנימי והיסוד החיצוני של הספירה הגבוהה ביותר, ספירת הכתר.
רצון אלוקי זה, החובק בתוכו את התענוג האלוקי, עובר דרך שלבים ומטמורפוזות רבים, מתפתח והופך לעולמות ולמציאויות מוחשיים יותר ויותר. כל אובייקט, כוח או תופעה בבריאה הם צורות שונות של הרצון האלוקי במקורו. ההבדלים ביניהם הם אך ורק הבדלים באופן ובמידת ההתפתחות שלהם. ככל שדבר מסוים מצוי במיקום גבוה יותר בשרשרת, כן גדולה יותר מודעותו למקור שממנו בא, ולכן הוא רוחני יותר –כנוע יותר לרצון האלוקי, פחות בעל תחושת הוויה ועצמיות. ככל שהוא יורד נמוך יותר בשרשרת, כן הוא מתרחק יותר ממקורו – פחות מודע וכנוע, יותר מוחשי ואגוצנטרי, יותר פיזי.
כאשר אדם חווה רצון והנאה לדבר כלשהו בבריאה האלוקית, הוא מתחבר עם נשמתו ומהותו – עם הרצון האלוקי שדבר זה יתקיים, ועם התענוג האלוקי מקיומו של הדבר. לפיכך, מידת התענוג ועוצמתו נשלטת על ידי מקומו של הדבר ב"שרשרת": ככל שדבר מסוים רוחני יותר, כן עמוק יותר התענוג שהוא מניב, שכן הוא מצוי קרוב יותר למקור כל ההנאה. התענוג האולטימטיבי מצוי בחוויית האחדות עם אלוקים דרך הגשמת רצונו – חוויה הקשורה לחוליה הראשונה בשרשרת, שם קיים התענוג בצורתו הבתולית והבלתי-מעובדת ביותר.
הנאה ואי-הנאה
במחוזותיה הנמוכים ביותר, שרשרת האבולוציה מניבה דברים שאינם תומכים ברצון האלוקי ואף מנוגדים לו.
יכולתם של הדברים הללו לספק הנאה היא פרדוקס קיומי. כל הנאה אינה אלא התגלמות ההנאה האלוקית בבריאה, ואילו התענוגות הללו הן אי-הנאה – דברים המנוגדים לרצונו של אלוקים וגורמים לו למורת רוח. אולם אף הם הינם תוצרים של הרצון האלוקי, שכן היכולת לספק הנאה ממלאת תפקיד מסוים בתכלית האלוקית לבריאה. אלוקים רצה שנתעמת עם בחירה חופשית בין טוב לרע, כך שמעשינו יהיו בעלי משמעות. אך אלוקים רוצה שהדברים הללו יתקיימו רק כדי שהאדם ידחה אותם כמנוגדים לרצונו; לכן, קיומם הוא קיום שתמציתו הפנימית – שתפקידו ותכלית קיומו – הם שלא להתקיים.
להסבר תופעה זו תורת החסידות משתמשת במטפורה של תהליך העיכול.
העיכול הוא התהליך שבאמצעותו עובר המזון דרך האיברים השונים שמפרקים אותו ומפרידים את יסודותיו העדינים מן היסודות הגסים יותר. בכל שלב של התהליך הזה, הולכת הפרדה זו ונעשית מוגדרת יותר. בסופו של דבר, היסודות העדינים יותר שבמזון מתפתחים והופכים לתאים ולכוחות שיוצרים את הגוף, ואילו היסודות הגסים יותר מופרשים על ידי הגוף ומוצאים החוצה. הן החומרים המזינים והן הפסולת הם תוצרי תהליך העיכול; אלא שהקודמים נוצרים כדי שישתמשו בהם, בעוד האחרונים נוצרים כדי שיידחו, ובכך תתאפשר ספיגת הקודמים על ידי הגוף.
בדומה לכך, שרשרת האבולוציה דומה ל"מערכת עיכול" קוסמית, בה מהות הבריאה מעובדת והופכת לחומר ולאנרגיה של היקום בו רצה אלוקים. תהליך זה (כמו כל תהליך שאנו מכירים) יוצר גם פסולת – יסודות שחייבים להיות מופרדים ומסולקים על מנת שהתוצר הרצוי יוכל להתפתח כיאות.
(כמובן, אלוקים יכול היה לפתח את עולמו באורח כזה, שהטוב מתפתח ללא כל פסולת, או לצורך העניין, היה יכול שלא לפתח את עולמו בכלל. אך אלוקים רצה שהטוב שבבריאה יוגדר באופן חד וברור עוד יותר באמצעות הניגוד בינו לבין הרוע שאותו דוחים ומסלקים; שהחיים האנושיים יהיו תרגיל בזיכוך – בהבדלה בין הקלוריות של האנרגיה האלוקית לבין הפסולת המזוהמת שבתוך עצמנו ובתוך אופיינו, שבסביבתנו ובעולמנו. אכן, עצם התפיסה של הטוב כפי שאנו מכירים אותו הייתה ריקה מכל משמעות אילולא האתגר של דחיית הרוע המתחרה על כך שיכירו בו ושייהנו ממנו).
בהתבסס על האמור לעיל, מסביר רבי שניאור זלמן מליאדי את המקרה הבא המסופר בתלמוד:
רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא היו הולכים בדרך, ושמעו את קול המונה של רומי ממרחק של מאה ועשרים מיל. התחילו הם בוכים, ורבי עקיבא צוחק.
אמרו לו: מדוע אתה צוחק?
השיב להם: מדוע אתם בוכים?
אמרו לו: עובדי עבודה זרה אלו שמשתחווים לפסילים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבים בטח והשקט, ואנו – בית המקדש שרוף באש ולא נבכה?
השיב להם רבי עקיבא: לפיכך אני צוחק. אם עוברי רצונו חיים כך, עושי רצונו על אחת כמה וכמה!" (מכות, כד).
רבי עקיבא אומר למעשה: אם הפסולת שנוצרת על ידי הרצון האלוקי שבבריאה מסוגלת להניב תענוג שכזה עבור אוהב התענוגות, תארו לכם את התענוג שניתן להפיק מהגשמת רצונו, שהוא המקור והתמצית של כל תענוג והנאה!
בשנה הארבעים
כאן מצויה המשמעות העמוקה יותר בסגידה לפעור וכן ההסבר באשר לשאלה, איך ומדוע נכנעו בני ישראל לפעור דווקא על סף כניסתם לארץ ישראל.
על פניו, הסגידה לפעור הייתה פעילות דוחה במיוחד. אך האמת היא, שלא הייתה זו אלא ההגשמה הפיזית של מה שעושה אדם בכל פעם שהוא מעדיף "תענוג" לא אלוקי על פני תענוג אלוקי. הוא סוגד לנבלת הבריאה, מעריץ דבר שכל משמעותו היא הצורך שלו להיות נדחה לטובת האנרגיות המופקות ממנו.
זו הסיבה בגללה רגישותם של בני ישראל לפעור התרחשה בסיום מסעם בן ארבעים השנה במדבר, כאשר חנו על הגדה המערבית של נהר הירדן, מוכנים להיכנס לארץ כנען ולהתיישב בה.
במשך ארבעים שנה נהנו בני ישראל מקיום רוחני לגמרי. הם קיבלו מזון, בגדים וקורת גג לראשם באמצעות ניסים, ונשארו חופשיים ללמוד את חוכמת התורה האלוקית בלי הפרעות ההוויה החומרית. העובדה כי המן, ה"לחם מן השמים" שממנו חיו, נספג לחלוטין על ידי גופם ולא יצר פסולת כלשהי – יש בה כדי להעיד בצורה הטובה ביותר על מצבם. הם חיו אידיליה רוחנית, בה פסולת הבריאה לא הייתה קיימת.
אך כעת הם עמדו על סף עידן חדש: הם עמדו ליישב את הארץ, לחרוש את אדמתה, לעסוק במסחר ובפוליטיקה – כלומר, לחיות חיים פיזיים לשמם יהיו זקוקים לאמצעים פיזיים. בפעם הראשונה בתולדותיהם כעם, התעתדו בני ישראל כעת להיות במגע ישיר עם הרמות הנמוכות יותר של שרשרת האבולוציה – עם אותו חלק שבצינור העיכול הקוסמי, המפריד את הפסולת מגוף הבריאה. בפעם הראשונה הם נקראו כעת להבדיל בין חומר חיוני – חומר המזין מטרה רוחנית – וחומר מת – חומר כמטרה בפני עצמה.
לא כולם היו מסוגלים לעמוד באתגר הזה. במחנה ישראל התרחשה התפרצות של סגידה לפעור, כאשר רבים נתפתו לתענוגות המדומים המצויים בתוצר-הלוואי הלא רצוי של הבריאה; עד שבא אדם אחד – פינחס – ובמחויבותו הלא-אנוכית, בחזונו הבהיר ובפעולתו ההחלטית שם קץ למגיפת פעור.
כתוב תגובה