האם אתה אוהב מספרים? האם אתה זוכר את המספרים שאתה קורא? האם אתה יכול לשמרם בזיכרון ולשלוף אותם בשעת הצורך? או שאתה יותר טיפוס של גרפיקה ומתייחס יותר לצורות של עיגולים, קוביות וקווים מזוגזגים כדי להוכיח טענותיך? אני אוהב אנקדוטות, סיפורים קטנים שכאשר אתה מסכם אותם אתה מקבל נתונים.

לא משנה, ראית או שמעת משהו כזה לפני כן: ארץ ישראל מהווה 0.00001% ממסת האדמה. יהודי ארץ ישראל, מספרם מגיע לאחוזים אפסיים מאוכלוסית העולם כולו. אך 45% מגינויי האו"ם במאה האחרונה היו נגד ישראל.

אני מכיר אישה שגדלה בבית ציוני פעיל בשנות השלושים והארבעים. היא מספרת על פגישות שהיו מתקיימות אחת לשבוע ולפעמים כל ערב למען המטרה, שלעיתים קרובות גלשו אל תוך הלילה. היא מספרת כיצד אביה עמד שם ביום שדגל ישראל הורם בפעם הראשונה באומות המאוחדות, וכמה הוא בכה.

זו היתה המחשבה אז, שלבסוף "נהיה עם ככל העמים". אך מה קרה בפועל?

אמריקה השתנתה איכשהו, ויחד עימה העולם. הומוגניות היא כבר לא אידיאל; מיוחדות היא לא דבר מנודה. אך קשה לנו להכנס לנעליים שלהם, באותו זמן, לאחר המאורעות של השואה.

"אנחנו שונים, אך אנו גם גאים בשוני", אני אומר בפרפרזה על דברי בת טיפש עשרה שכתבה את יומנה. בין כתיבתה על מלחמותיה עם אחותה הגדולה לבין תגליתה את הבן שגר דלת לידה, היא מתפתלת בחן רב להסביר מה זה אומר בשבילה להיות יהודיה. לימים היא נרצחה על היותה יהודיה, אך המילים שאנה פרנק כתבה בסתר שופכים אור על בהירות שהיתה כואבת אז, שאנה רצתה כל-כך שיתעלמו ממנה.

בספרי היסטוריה על השואה נאמר: "שישה מיליון יהודים נרצחו, וכך גם צוענים, אמנים, פולנים, קומוניסטים..." יש כאן איזו הרגשה טובה שמעולם לא דיברו עליה: לא הרגו רק אותנו. אנו לא שונים מאחרים.

אך ודאי שאנו שונים. אפילו לאחר שתנורי אושוויץ התקררו, מועצת הבטחון אינה מעניקה לנו הרגשת נינוחות.

"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

מגיד עתידות (פעם קראו לו: "נביא") נשכר כדי לקלל את היהודים (בעגה המודרנית קוראים לזה: "לגנות, להוקיע"), אולם במקום לקלל, מסופר בפרשת השבוע, המילים הפכו לברכה.

ברכתו של בלעם היתה: העם שוכן לבדו. זהו גורלו של העם. איך התבטא פעם מישהו לאחר מלחמת ששת-הימים? "כשאנו לבד הכל נראה שגרתי: משכנתא, חשבונות, עבודה... כשאנו ביחד, נראה שדברים גדוים קורים דרכנו ומסביבנו".

עם לבדד ישכון, אומה ששוכנת בדד. איננו יכולים תמיד להעריך שהבדידות הזאת היא רווח שלנו ורווח לעולם כולו. ההיסטוריה מאשרת זאת, גם כשאינה מסבירה זאת. יהי רצון שהגורל יעשה זאת עבורנו, ועד אז יהי רצון שנעשה אנו את תפקידינו.