רמזים וגימטריות לפרשת מטות

הנה כמה רמזים וגימטריות מעניינים מפרשת מטות:

אף אחד לא מת...

בפרשת מטות לא צריך להתאמץ הרבה כדי למצוא מספרים ורמזים, כי יש רבים כאלו, גלויים ושקופים. המספרים מופיעים באמצע הפרשה, כהמשך לתיאור המלחמה בעם המדייני, האויב של עם ישראל – שם התורה מספרת על השלל שהביאו הלוחמים מארץ מִדְיָן, ואף מפרטת במדויק את פריטי השלל, שמצוין כולו במספרים עגולים1: "צאן – שש מאות אלף ושבעים אלף וחמשת אלפים (675,000); בקר – שנים ושבעים אלף (72,000); וחמורים – אחד ושישים אלף (61,000)".

מה עשו עם השלל? חצו אותו לשניים – מחצית קיבלו הלוחמים במלחמה, והחצי השני ניתן לכלל העם.

וכאן התורה ממשיכה ומפרטת כמה פריטים היו בכל חצי2, וחוזרת על הפירוט פעמיים: "ותהי הַמֶחֱצָה, חלק היוצאים בצבא, מספר הצאן – שלוש מאות אלף ושלושים אלף ושבעת אלפים וחמש מאות (337,500) . . והבקר – שישה ושלושים אלף (63,000) . . וחמורים – שלושים אלף וחמש מאות (30,500) . . ותהי מֶחֱצַת העדה מן הצאן – שלוש מאות ושלושים אלף שבעת אלפים וחמש מאות, ובקר – שישה ושלושים אלף, וחמורים – שלושים אלף וחמש מאות".

הפירוט הזה נראה מוגזם ומוזר מאד: ראשית יש לשאול, למה בכלל חשוב לדעת כמה ראשי בקר וצאן לקחו הלוחמים כשלל ממדין? ואם התורה בכל זאת רוצה שנדע את כמות השלל, ואפילו אם היא רוצה שנדע כמה חמורים וכמה כבשים היו בכל מחצית – בשביל מה היא חוזרת ומפרטת את סכום השלל במחצית, ועוד חוזרת על הפירוט הזה פעמיים, אחת לכל מחצית? הרי מדובר בתרגיל חילוק פשוט, כמה יש בחצי מתוך השלם, שכל ילד יכול לעשות! זה לא מובן מאליו שב"מחצת העדה" יהיה אותו מספר בדיוק של חמורים כמו ב"חלק היוצאים בצבא"?!

מסביר זאת הרבי מליובאוויטש3:

החלוקה של השלל לשניים התבצעה לפי מצוות הקדוש ברוך הוא, שהוסיף וציווה להפריש 'תרומה' מיוחדת מתוך כל אחת מהמחציות של השלל. מתוך המחצית שקיבל כל העם נדרשו להפריש "אחד אחוז מן החמישים"4, כלומר: ראש אחד לקרבן על כל חמישים ראשים; ומהחצי שקיבלו אנשי הצבא היו צריכים להפריש "אחד נפש מחמש המאות"5, לתת כקרבן אחד חלקי חמש מאות.

ובכן, זו הסיבה שהתורה מפרטת את המספר המדויק של הצאן, הבקר והחמורים – כדי להפנות את תשומת לבנו לתופעת טבע מופלאה ונדירה מאין כמותה, שבזכותה הצליחו לקיים את מצוות הקדוש ברוך הוא במדויק:

נניח שהיו סופרים את הכבשים שהובאו ממדין ומגלים שהמספר איננו זוגי – כבר הייתה בעיה, כי לא ניתן היה לחלק את השלל לשני חצאים מדויקים, בין העם לבין הצבא. אפילו אם המספר היה זוגי, רוב המספרים לא מתחלקים במדויק, ללא שארית, ב-50 וב-500 – והרי הקדוש ברוך הוא ציווה להפריש "אחוז אחד מן החמישים" מחלק העם ו"אחד נפש מחמש המאות" מחלק הצבא. והנה, בפועל כמות השלל הייתה תופעה מדהימה: גם הצאן, גם הבקר וגם החמורים – כולם היו בכפולות עגולות של 1000, לא פחות ולא יותר!

החידוש כאן גדול עוד יותר: אנחנו מדברים כאן על מספר עצום של מאות אלפי בעלי חיים, ומסתבר שהספירה והחלוקה נמשכו כמה ימים. לפי המערכת הטבעית המוכרת, היו אמורים בינתיים למות כמה כבשים או חמורים, ובכך 'להעמיד בסכנה' את המספרים העגולים הנדרשים לצורך קיום המצווה. והנה, התורה מפרטת לנו את המספר המדויק של בעלי החיים בכל שלב, כדי ללמד אותנו על הפלא המדהים שהתרחש, שבמשך כל ימי החלוקה, עד סיום והשלמת כל תהליך החלוקה וההפרשה, לא מת אפילו אחד מכל כמעט מיליון בעלי החיים!

הלוחמים הצדיקים

נחזור ל'תרומה' של "אחד אחוז מן החמישים" – 2 אחוזים – שהפרישו מהשלל שניתן לכלל העם. האברבנאל נותן טעם לכך: מספר הלוחמים שנשלחו על ידי כלל ישראל למלחמה עם מדין היה "שנים עשר אלף חלוצי צבא"6, 2 אחוזים מכלל העם, שמנה אז 600,000 גברים. וכשם שבמלחמה עצמה נשלח אדם 1 מתוך כל 50, כך בחלוקת השלל הצטוו להפריש מתוך בהמה אחת מתוך כל 50.

ואכן, הצלחה פלאית הייתה אז במלחמת מדין, כאשר 12,000 חיילים בלבד היכו את ממלכת מדין מכה אנושה, והלוחמים עצמם חזרו כולם בריאים ושלמים – כפי שמעיד הכתוב: "ולא נפקד ממנו איש"7.

חז"ל8 מציינים את מעלתם של אותם אנשי צבא, ששמרו על צדיקותם בשעת המלחמה ולא נכשלו בדבר עבירה. רבי יהודה החסיד9 מוצא לכך רמז בתורה: המילים "ולא נפקד ממנו איש" שוות בגימטרייה 718, בדיוק כמו המילה "לעבירות" – כלומר: מעבר למשמעות הפשוטה של המילים, שאיש מהלוחמים לא נפל בקרב, יש כאן רמז לכך שאיש מהם לא 'נפל' מבחינה רוחנית ופנה 'לעבירות'.

צדיקותם המיוחדת של הלוחמים נרמזת בדברי משה עוד לפני המלחמה, כשפנה לעם ישראל ואמר10: "הֵחָלְצוּ מאתכם אנשים לצבא". רש"י מפרש את ההדגשה "אנשים" במשמעות של צדיקים, ורבי יהודה החסיד מוצא לכך גימטרייה11: המילים "מאתכם אנשים" שוות בגימטרייה למילים "הצדיקים והגיבורים שבכם" (למען הדיוק נציין כי יש פער של 1 בערך המספרי של שני המשפטים, אבל בגימטריות גדולות כמו זו לא מתחשבים בכך12).

פעמיים אַלף, פעמיים אֶלף

לפי פשט הפסוקים, כאמור, מספר היוצאים למלחמה היה 12,000 – כשכל אחד מ-12 השבטים שיגר 1000 נציגים, וכפי שאמר משה13: "אֶלֶף למטה, אֶלֶף למטה, לכל מטות ישראל תשלחו לצבא".

אך במדרש14 מובאת דעה לפיה היה המספר כפול: 24,000. דעה זו נסמכת על הכפילות בפסוק שציטטנו: "אֶלֶף למטה, אֶלֶף למטה, לכל מטות ישראל תשלחו לצבא" – כלומר, כל שבט מ-12 השבטים שלח פעמיים "אֶלֶף", כלומר: 2000, ובסך הכול – 24,000 [בפירוש "שפתי כהן" מקשר לכך את העובדה שהפסוק מתחיל באות א' ("אלף") וגם מסתיים באות א' ("לצבא") – רמז לכפילות ה'אלפים', אלף בתחילה ואלף בסוף].

"בעל הטורים" מטעים את המספר הזה: המלחמה במדין באה בעקבות זאת שבנות מדין ראו לעצמן אתגר להכשיל את בני ישראל בעבירות חמורות15. זכור הסיפור אודות זמרי שהביא בהתרסה את כזבי בת צור המדיינית אל מחנה ישראל, והוא לא היה היחיד. עבירות אלו הביאו לעונש משמים – השתוללה אז מגיפה בעם ישראל ונהרגו בה 24,000 חוטאים16, ובמקביל לאותם 24,000 הרוגים במגיפה, נשלחו למלחמת הנקם במדין 24,000 צדיקים.

אגב, המספר הזה מוכר לנו גם מספירת העומר: 24,000 תלמידי רבי עקיבא נפטרו מן העולם בין פסח לשבועות, ואנחנו נוהגים מנהגי אבלות בתקופה הזו. המקובלים, המבארים את סוד גלגולי הנשמות, מגלים שנשמותיהם של תלמידי רבי עקיבא היו 'גלגול' של אותם 24,000 הרוגים במגיפה שבאה בגלל בנות מדין17.

החרב של בלעם חזרה אליו והרגה אותו...

ואם כבר מדברים על המגיפה שבעקבותיה יצאו למלחמה לנקום במדין – הנאשם הראשי בכל הסיפור, מי שיזם והציע לבנות מדין להכשיל את עם ישראל, היה בלעם בן בעור, המוכר לנו מפרשת בלק. ואכן, בתוך סיפור המלחמה הוא מוזכר בהדגשה18: "ואת מלכי מדין הרגו . . ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב".

ה"שפתי כהן" כותב על כך19: "ואף על פי שהיו חלוצי צבא – לא הרגו בחרב אלא לבלעם. לפי שתפס אומנות שאינה שלו, שנאמר "הקול קול יעקב", לזה הרגוהו בחרב, שאינה אומנות שלנו, שהיא של עשו". כלומר, הייתה כאן 'החלפת תפקידים': בלעם רצה להרע לישראל על ידי שימוש בקללה, בכוח הפה, שמיוחס בדרך כלל לבני ישראל, שהצלחתם באה להם בגלל הדיבור בתורה ובתפילה – ובמקביל הפעילו בני ישראל נגדו את כוח החרב, שבמצב רגיל משתמשים בה דווקא הגויים מאומות העולם, וכפי שאמר יצחק לעשו20: "ועל חרבך תחיה".

מוסיף עוד ה"שפתי כהן": בלעם היה גם זה שיעץ, בשעתו, לפרעה מלך מצרים להעביד את עם ישראל בפרך21. ומכיוון ששנות הגלות של עם ישראל במצרים היו בסך הכול 210, לכן קיבל את עונשו באמצעות "חרב" – שערכה המספרי הוא 210.

והנה רמז נוסף בעניין זה – "לפי שברח נהרג, "חרב" אותיות "בָרַח"". הכוונה היא לדברי חז"ל במדרש22, המתארים את בריחתו של בלעם תוך כדי שהוא משתמש בכוחות על-טבעיים: "כיוון שראה בלעם הרשע את פנחס, עשה את שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה למעלה . . אף פנחס כיוון שראהו פורח ועולה, אף הוא עשה שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה אחריו, עד שמצאו עומד ומשתטח לפני כיסא הכבוד. מיד נתן עליו פנחס הַצִיץ, ותפסו והורידו והביאו לפני משה ודנוהו בסנהדרין והרגוהו". תיאור דומה מופיע בדברי רש"י בפרשה23: "היה בלעם עמהם, ומפריח מלכי מדין בכשפים והוא עצמו פורח עמהם. הראה להם (פנחס) את הַצִיץ שהשם חקוק בו, והם נופלים".

בספר "מגלה עמוקות"24 מביא רמז יפה לתיאור זה, מהפסוק המוכר בתהלים25 – "בפרוח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פועלי און, לְהִשָׁמְדָם עדי עד": "בפרוח רשעים כמו עשב" רומז לפריחתו של בלעם, שהיה פורח באוויר בכוח כישופיו. לא רק זה, המילה "עשב" עצמה מרכיבה את ראשי התיבות של תיאורו של בלעם26: בלעם שתום עין. והמשך הפסוק מדבר על סופו המר, "ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד": פנחס השתמש בכוחו המקודש של הַצִיץ – ציץ הזהב, מבגדי הכהן הגדול, שעליו נחקקו המלים "קדש להשם" – ובכך הצליח להפיל את בלעם ולהרוג אותו.

ארבעה 'מזיקים' רוחניים

בסוף הפרשה מופיעה רשימה של ערים שבמקורן היו שייכות ל'צד השני' – לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן – ולאחר כיבוש הארץ התיישבו בהן בני ישראל (משבטי גד וראובן).

התורה מזכירה את הערים בשמותיהן המקוריים, כפי שנקראו על ידי הגויים, והמפרשים מסבירים27 ששמות אלו הם בעלי תוכן שלילי, ולכן היהודים שהתיישבו בערים האלו החליפו לאחר מכן את השמות לשמות בעלי תוכן חיובי יותר.

חכמי הקבלה28 מרחיבים בביאור משמעות השמות שהתורה מפרטת, וכאן נזכיר רק את דברי המקובל המפורסם הרמ"ע מפאנו29, שמדבר על השם האחרון בסדרה – "שִֹבְמָה"30:

המשנה שפותחת את סדר נזיקין מפרטת ואומרת "ארבעה אבות נזיקים: השור, הבור, המַבְעֶה והַהֶבְעֵר". המשנה מונה את גורמי הנזקים העיקריים: שור – בעל חיים שבעליו מאפשר לו להסתובב חופשי ובדרך הילוכו הוא מזיק, שובר חפצים וכדומה; בור – חפירה של בור עמוק במקום ציבורי שמסכן את ההולכים והשבים; מבעה – בעל חיים שבעליו מאפשר לו לאכול להנאתו ממזון פרטי של מישהו אחר; הבער – הבערה של אש שמתפשטת ושורפת וגורמת נזקים.

4 מזיקים אלו, מעבר למשמעותם הפשוטה והבסיסית, משמשים סמל לארבעה סוגים של 'כוחות טומאה' המביאים לנזקים רוחניים שונים. זאת על פי הכלל "זה לעומת זה עשה האלוקים" – כנגד 4 קבוצות כלליות של מלאכים קדושים (הנרמזים בנוטריקון של המילה "גמרא": גבריאל, מיכאל, רפאל, אוריאל31), קיימים 4 כחות שליליים של 'מזיקים' רוחניים.

וזהו אפוא הסוד השלילי שבשם "שבמה" – נוטריקון של כל ארבעת ה'מזיקים': שור, בור, מבעה, הבער.

וזה היה האתגר שעמד בפני היהודים שהתיישבו באותם ערים – לנטרל את ההשפעה הרעה שהייתה באותם מקומות, ולהפוך אותם למגדלור של קדושה.