כבר שבעה חודשים שאנחנו מתפללים בחוץ. ברחבה של בית חב"ד, שלאחרונה גם קירינו אותה נגד שמש ונגד גשם.

בשבת האחרונה, עם החמרת ההגבלות, התפצלנו לקבוצות של עשרה, במרחק ראוי בין קבוצה לקבוצה, וכך התפללנו, בקול רם, כדי שכל הקבוצות תשמענה ותשתתפנה.

זה קרה אחרי קריאת התורה, כשהמגביה ישב עם ספר התורה בעוד המפטיר קורא את ההפטרה. יהודי מבוגר, עטוי מסכה, כמו כולנו, אוחז במשענתו וחוצה בדרכו את רחבת התפילה, בין תפזורת המתפללים. לפתע הוא פוגש במבטו את ספר התורה ופורץ בבכי תמרורים. ממש בוכה, בקול רם, חסר שליטה...

המפטיר עוצר מקריאתו והקהל מרים את עיניו ורואה את הישיש המתייפח. הוא ניגש לאט אל הספר ומעניק לו, דרך המסכה, נשיקה חמה. מבקש שיעשו לו 'מי שברך'.

"כבר עשרה חודשים שלא ראיתי ספר תורה" הוא הסביר, "תתפללו עליי. אני פוחד ללכת לבתי הכנסיות ולחצרות כי לא כולם מקפידים על מסכה. כאן אני רואה ששומרים, אז אני מרשה לעצמי לעבור. וכבר קיבלתי את המנה הראשונה של החיסון. אבל הנה, הנה ספר תורה!".

תזכורת לזכות הכל-כך לא טבעית שלנו להחזיק ספר תורה, לעמוד לידו, לגעת, לקרוא להבין ולדעת את החכמה האינסופית של הבורא בעצמו.

שבת שלום,

הרב שמואל רסקין