ב"ה,
קוראים וקוראות יקרים,
אף פעם לא היה לי טוב בחיים, אני לא מאמין שאלוקים יעזור לי, וכנראה שנגזר עליי בשמיים שיהיה לי רק רע – כך כתב יהודי לרבי מליובאוויטש, והוסיף: "אני מבקש שתברך אותי ואת אשתי והילדים".
איזה אבסורד, כותב לו הרבי. אתה מלא תלונות ובטוח שהכול רע, בלי לשים לב למה שאתה עצמך אומר, לכל הטוב שכבר קיבלת. "הלא מאות ואלפי בני אדם מתפללים בכל יום ויום להתברך בפרי בטן, והיו נותנים את כל אשר להם בשביל ילד יחיד; ואתה, שזכית לברכה הזאת, וככל הנראה בלי צורך בתפילה יתרה על כך, אינך מכיר באושר ובעושר שבזה?!... אינך מכיר כלל בברכת השם יתברך, ומה הפלא אם מלמעלה לא מרעיפים ברכה בשאר הדברים?".
*
זה בדיוק מה שקורה בפרשת השבוע. במקום שכל עם ישראל יקפוץ באושר, כי הנה, אחרי יותר מארבע מאות שנה הקדוש ברוך הוא מקיים את ההבטחה לאברהם אבינו ונותן לנו את ארץ ישראל – מה הם עשו? התחילו לשאול שאלות על המתנה הגדולה: איך הפירות? ואיך האנשים? ואיך מזג האוויר? ובכלל, "הטובה היא, אם רעה"? וכשהמרגלים חזרו עם הממצאים, "ויישאו את קולם ויבכו".
ומה קרה בסוף? כל הדור הזה נענש ולא נכנס לארץ. כי אם לא אומרים תודה על מה שיש, ובמקום זה מתלוננים על מה שאין – באמת לא מקבלים כלום.
*
לאף אחד אין חיים מושלמים, אבל לכל אחד יש המון. כולנו מקבלים מתנות מלמעלה, אנחנו רק צריכים לראות אותן ולא לקחת הכול כמובן מאליו. בואו נרים את העיניים לשמים ונאמר: "תודה לך השם על כל מה שנתת לי. אילו דברים נפלאים, אילו מתנות יקרות. תודה ושוב תודה".
תודה לך השם על הזכות להיות כאן, ותודה לכם הקוראים על הזמן ותשומת הלב.
שבת שלום,
שלום בלוי
