ב"ה,

קוראים וקוראות יקרים,

תסלחו לי אם זה יהיה מעט ארוך, אבל כשהדם רותח המילים רוצות לדבר.

בכל פעם שהטרור מכה בנו, משהו כואב לי בזיכרון. זה מחזיר אותי לסיפור המשפחתי שלנו, שקרה לפני למעלה משישים שנה.

זה היה בכפר חב"ד, בשעת ערב ב-12 באפריל 1956. התלמידים בבית הספר המקצועי בכפר חב"ד התפללו תפילת ערבית בבית הכנסת, ואז נשמעו היריות. חוליית מחבלי "פדאיון" פרצה למקום וטבחה בנערים בדם קר.

תוצאות הפיגוע היו מחרידות. הנרצחים היו שישה: חמישה נערים והמדריך הצעיר שלהם, שגונן על החניכים שלו בגבורה ומילט כמה מהם תחת אש.

למדריך קראו שמחה זילברשטרום, השם ייקום דמו – אחיו של סבא שלי, שיזכה לאריכות ימים ושנים טובות.

סבתא-רבה שלי, אימא של שמחה, הייתה שבורה לגמרי. היא עצמה הייתה פליטה ממלחמת העולם השנייה, בעלה נפטר בגיל צעיר, ועכשיו היא שכלה בן צעיר בפיגוע טרור אכזרי.

הרבי מליובאוויטש הרגיש בכאב שלה וכתב לה מכתב אישי מלא רגישות1: "כל ישראל מאמינים בני מאמינים אשר העיקר באדם הוא נשמתו... ואשר הנשמה נצחית היא. וכיוון שתכלית בריאת האדם עלי אדמות הוא לפעול בעולם גם בעולם הזה, הרי כשמקשרים את הנשמה בפעולה בעולם... הרי זהו ניצחון נגד המוות והקורת רוח היותר גדולה שאפשר לגרום להנשמה".

*

אין מה לומר ברגעים קשים כאלו. כולנו פוחדים, עוד יותר מזה כואבים, ועוד יותר מזה זועמים. אבל זה לא הזמן להפגנות, וזה גם לא התפקיד שלנו לנקום.

במקום לבזבז את כל האמוציות במחאות והפגנות, בקריאות לעונש מוות והריסת בתים – התשובה הכי טובה היא להגביר את האור. לענות לרע המפלצתי והתת-אנושי הזה בטוב על-אנושי.

מה זה אומר? לעבוד מעל ההיגיון. אם הם רוצים להחליש אותנו, אנחנו נשיב להם בהתחזקות. נחזק יותר את האחווה בינינו, נתחזק יותר בלימוד תורה ובקיום מצוות, ונשקיע בזה את כל הרגשות החזקים שבוערים בנו עכשיו.

הבה ונקרא פרק תהלים לרפואת הפצועים, נעשה מצווה לעילוי נשמתו של התינוק הקדוש מבטן עמיעד ישראל, נתפלל שהשם ישלח להם ולכולנו נחמה ונקרא לאלוקים: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, חֲמוֹל עָלֵינוּ וְעַל עוֹלָלֵינוּ וְטַפֵּנוּ. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, עֲשֵׂה לְמַעַן הֲרוּגִים עַל שֵׁם קָדְשֶׁךָ".

שבת שלום ובשורות טובות,

שלום בלוי