ב"ה,
קוראים וקוראות יקרים,
הייתי בבית המקדש.
אני לא הוזה. גם לא עליתי להר הבית. ככה זה כשהחופש הגדול נופל על תשעת הימים. במקום ללונה פארק, יצאנו עם הילדים לסיור וירטואלי בבית המקדש.
חבשנו משקפי מציאות מדומה, ונכנסנו לעולם אחר. ראינו את המזבח, שמענו את שירת הלויים, הרחנו את הקטורת. כמעט נתקלנו בכוהן שרץ שם בעזרה...
היה כיף. אבל כשהסרנו את המשקפיים, ברגע אחד הכול נעלם. הקטנה ממש התאכזבה. "מה, זה לא היה באמת?", היא שאלה.
אולי זה לא היה באמת, אבל החוויה הייתה אמתית לגמרי. המוחשיות הזו, התחושה הזו שאפשר להושיט יד ולגעת, מעוררת את כל החושים. יותר מכל שיעור והרצאה. כשאתה רואה את זה בעיניים, כולך שם. אתה לא רוצה שזה ייגמר.
בשבת הקרובה ייתנו לכולנו את ההזדמנות לראות את בית המקדש. אחד מגדולי החסידות, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, אמר: "שבת חזון, לשון מחזה – שמראים לכל אחד ואחד המקדש של העתיד מרחוק".
ובשביל לראות את זה לא צריך משקפיים, זו לא מציאות מדומה. אולי להיפך, צריך דווקא להסיר את המשקפיים הדמיוניים שלנו, להביט על המציאות בעיניים פקוחות ולשאול: איזה מעשה טוב אני עושה כדי שבית המקדש יהפוך מחלום למציאות?
הלוואי שיהיה לנו מספיק שכל ואומץ לראות את מה שמראים לנו, לקחת על עצמנו לבצע את החלק שלנו במשימה ולזכות "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו", אמן.
שבת שלום, צום קל ובשורות טובות!