קוראים וקוראות יקרים,
כל פעם שאחד מימי הצומות מתקרבים (במהלך השנה יש שישה צומות כאלה: צום גדליה, יום כיפור, עשרה בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז ותשעה באב) אני מתחיל לדאוג. מה יהיה עם הכוס-קפה?
כמעט מדי בוקר, בשעה 06:30, אני יושב לי בנחת ושותה כוס קפה (לפעמים עם עוגה). בימי הצום לא אוכלים ולא שותים... שזה אומר לא קפה ולא עוגה. כדי להקל על עצמי, כמה ימים לפני הצום אני מוותר על ההרגל הזה ולא שותה את הקפה-של-הבוקר שלי.
ביום הראשון זה ממש לא קל. בשעה 6:30 הראש רומז לי שהוא מבקש את הקפה; בשעה 7:30, הבטן כבר צועקת שהיא מחכה לאכול משהו. בשעה 8:30 אני כמעט נשבר... רק 'כמעט' – כי אני יודע שאם אצליח לוותר על ההרגל הזה שלי היום, ביום הצום עצמו זה יהיה לי הרבה יותר קל.
זהו כוחו של הרגל. כשאנחנו מרגילים את עצמנו לעשות משהו, הוא הופך להיות חלק מאיתנו... עד כדי כך, שכשאנו מפסיקים את ההרגל הזה, הגוף פשוט תובע אותו בחזרה.
*
אפשר לנצל את הרעיון הזה בכיוון חיובי.
אם כוחות-של-הרגל הוא כל-כך חזק ומשמעותי, לצד ההרגלים הפיזיים שלנו, אפשר גם להוסיף כמה 'הרגלים רוחניים' שגם הם יהפכו להיות נטועים וקבועים בנו. לדוגמא: אמירת "מודה אני לפניך" מדי בוקר; הנחת תפילין או לימוד שיעור תורה של כמה דקות ביום (יש למשל מסלולים קבועים של לימוד אותם תוכלו למצוא כאן).
אם נתחיל בזה היום ונמשיך בזה יום ועוד יום ועוד יום ההרגל הזה יהפוך להיות חלק מאיתנו לפחות כמו הקפה-של הבוקר... וכשיום אחד, חלילה, נשכח מזה הגוף שלנו יצעק: "היי, שכחת לומר 'מודה אני' הבוקר!" או שהראש יבקש: "אני זקוק ל'שיעור תורה' שלי, עכשיו!"
המשך שבוע טוב,
הרב מנדי קמינקר
