פרק ה

1וַתְּהִ֨י צַֽעֲקַ֥ת הָעָ֛ם וּנְשֵׁיהֶ֖ם גְּדוֹלָ֑ה אֶל־אֲחֵיהֶ֖ם הַיְּהוּדִֽים:

ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה. דלת העם העניים היו צועקים מאד:

אל אחיהם היהודים. בשביל אחיהם היהודים העשירים:

2וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹֽמְרִ֔ים בָּנֵ֥ינוּ וּבְנֹתֵ֖ינוּ אֲנַ֣חְנוּ רַבִּ֑ים וְנִקְחָ֥ה דָגָ֖ן וְנֹֽאכְלָ֥ה וְנִֽחְיֶֽה:

ויש אשר אומרים. נותן טעם לדבריו למה היו צועקים יש מהם מדלת העם שהיו אומרים אנחנו רבים עם בנינו ובנותינו ונקחה דגן ועתה יש לנו למכור בנינו ובנותינו ליקח מהם דגן למען נחיה כך היו צועקים על היהודים העשירים שלא היו רוצים לפרנסם:

3וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹֽמְרִ֔ים שְׂדֹתֵ֛ינוּ וּכְרָמֵ֥ינוּ וּבָתֵּ֖ינוּ אֲנַ֣חְנוּ עֹֽרְבִ֑ים וְנִקְחָ֥ה דָגָ֖ן בָּרָעָֽב:

ויש אשר אומרים שדותינו וגו'. ויש מהם בעניים שהיו מתאוננים ואומרים שדות וכרמים ובתים נתן לאחרים בערבון ומשכון ליקח דגן למזונותינו:

ברעב. אחרי שאין מוותרים לנו העשירים מנכסיהם לפרנסתינו:

4וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹֽמְרִ֔ים לָוִ֥ינוּ כֶ֖סֶף לְמִדַּ֣ת הַמֶּ֑לֶךְ שְׂדֹתֵ֖ינוּ וּכְרָמֵֽינוּ:

ויש אשר אומרים לוינו כסף. ויש מהם אשר אומרים כבר לוינו כסף מאחרים על שדותינו וכרמינו לפרוע מס המלך ומעכשיו אין לנו כלום לצורך פרנסתינו:

למדת המלך. למס המלך כמו (עזרא ד') מנדה בלו והלך:

5וְעַתָּ֗ה כִּבְשַׂ֚ר אַחֵ֙ינוּ֙ בְּשָׂרֵ֔נוּ כִּבְנֵיהֶ֖ם בָּנֵ֑ינוּ וְהִנֵּ֣ה אֲנַ֣חְנוּ כֹֽ֠בְשִׁים אֶת־בָּנֵ֨ינוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֜ינוּ לַֽעֲבָדִ֗ים וְיֵ֨שׁ מִבְּנֹתֵ֚ינוּ נִכְבָּשׁוֹת֙ וְאֵ֣ין לְאֵ֣ל יָדֵ֔נוּ וּשְׂדֹתֵ֥ינוּ וּכְרָמֵ֖ינוּ לַֽאֲחֵרִֽים:

ועתה כבשר אחינו בשרינו. ועכשיו אנו חשובים ומיוחסים כאחינו שהם עשירים:

כבניהם בנינו. כבניהם שהם חשובים ומיוחסים כמו כן מיוחסים בנינו:

והנה אנחנו כובשים. ועתה יש לנו להיות כובשים ונותנים בנינו ובנותינו לאחרים על עסק מזונותינו:

ויש מבנותינו נכבשות. וכבר יש קצת מבנותינו שהן נכבשות לאחרים לעבדות:

ואין לאל ידינו. ואין כח בידינו לפדותם:

ושדותינו וכרמינו לאחרים. אף שדות וכרמים מסרנו ביד אחרים לפרנסתינו ומה נאכל מעתה כי אין לנו במה להתפרנס:

6וַיִּ֥חַר לִ֖י מְאֹ֑ד כַּֽאֲשֶׁ֚ר שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֶת־זַֽעֲקָתָ֔ם וְאֵ֖ת הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה:

7וַיִּמָּלֵ֨ךְ לִבִּ֜י עָלַ֗י וָֽאָרִ֙יבָה֙ אֶת־הַֽחֹרִ֣ים וְאֶת־הַסְּגָנִ֔ים וָאֹֽמְרָ֣ה לָהֶ֔ם מַשָּׁ֥א אִֽישׁ־בְּאָחִ֖יו אַתֶּ֣ם נֹשִׁ֑ים (כתיב נֹשִׁ֑אים) וָֽאֶתֵּ֥ן עֲלֵיהֶ֖ם קְהִלָּ֥ה גְדוֹלָֽה:

וימלך. ויועץ לבי בעצמי:

ואריבה. נתוכחתי עם החורים והסגנים שהם העשירים:

משא איש באחיו אתם. נושים מדוע אתם כך עושים היה לכם לפרנס העניים הללו ואתם מלוים להם ממון לכבוש בניהם ובנותיהם ושדותיהם וכרמיהם ובתיהם:

ואתן עליהם קהלה גדולה. הקהלתי ואספתי עליהם קהילה גדולה לצעוק עליהם כדי לביישם:

8וָאֹֽמְרָ֣ה לָהֶ֗ם אֲנַ֣חְנוּ קָ֠נִינוּ אֶת־אַחֵ֨ינוּ הַיְּהוּדִ֜ים הַנִּמְכָּרִ֚ים לַגּוֹיִם֙ כְּדֵ֣י בָ֔נוּ וְגַם־אַתֶּ֛ם תִּמְכְּר֥וּ אֶת־אֲחֵיכֶ֖ם וְנִמְכְּרוּ־לָ֑נוּ וַיַּֽחֲרִ֕ישׁוּ וְלֹ֥א מָצְא֖וּ דָּבָֽר:

ואמרה להם. וכן אמרתי להם אנחנו קנינו כבר את אחינו היהודים אשר בשביה מיד העכו"ם שהיו נמכרים להם:

כדי בנו. באותו די ממון שבידינו:

וגם אתם. ואף אתם תמכרו לעכו"ם את אחיכם הנכבשים תחת ידיכם לעבדים:

ונמכרו לנו. והמעשה יבא לידי כך שיהיו מכורים לנו מיד העכו"ם (אם כן למה תמכרו אותם כיון שמוכרחים אנחנו לפדותם כן הוא בס"א):

ויחרישו. שתקו ונתביישו ולא ידעו מה להשיב:

9 וָֽאֹמַ֞ר (כתיב וָֽיאֹמַ֞ר) לֹא־ט֥וֹב הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁר־אַתֶּ֣ם עֹשִׂ֑ים הֲל֞וֹא בְּיִרְאַ֚ת אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ תֵּלֵ֔כוּ מֵֽחֶרְפַּ֖ת הַגּוֹיִ֥ם אֽוֹיְבֵֽינוּ:

לא טוב הדבר. רע הדבר בפני הקב"ה:

מחרפת. מפני חרפות העכו"ם שהם אויבינו:

10וְגַם־אֲנִי֙ אַחַ֣י וּנְעָרַ֔י נֹשִׁ֥ים בָּהֶ֖ם כֶּ֣סֶף וְדָגָ֑ן נַֽעַזְבָה־נָּ֖א אֶת־הַמַּשָּׁ֥א הַזֶּֽה:

וגם אני אחי ונערי. אף אני וחבירי נושים בהם ממון ואנחנו נעזוב ונמחול להם כל ההלואות הללו:

נושים. כמו (מלכים ב ד׳:א׳) והנושה בא לקחת:

11הָשִׁיבוּ֩ נָ֨א לָהֶ֜ם כְּהַיּ֗וֹם שְׂדֹֽתֵיהֶ֛ם כַּרְמֵיהֶ֥ם זֵֽיתֵיהֶ֖ם וּבָֽתֵּיהֶ֑ם וּמְאַ֨ת הַכֶּ֚סֶף וְהַדָּגָן֙ הַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם נֹשִׁ֥ים בָּהֶֽם:

השיבו נא. ואף אתם תעשו כמוני למחול להם כל חובותיהם:

ומאת הכסף. ורוב הכסף שהם חייבים לכם עם הדגן ותירוש וגו':

12וַֽיֹּאמְר֣וּ נָשִׁ֗יב וּמֵהֶם֙ לֹ֣א נְבַקֵּ֔שׁ כֵּ֣ן נַֽעֲשֶׂ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר אַתָּ֣ה אוֹמֵ֑ר וָֽאֶקְרָא֙ אֶת־הַכֹּ֣הֲנִ֔ים וָֽאַשְׁבִּיעֵ֔ם לַֽעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה:

ויאמרו נשיב. והם אמרו להשיב ולמחול הכל:

לעשות כדבר הזה. שיהו מוחלים גם הם:

13גַּם־חָצְנִ֣י נָעַ֗רְתִּי וָאֹֽמְרָ֡ה כָּ֣כָה יְנַעֵ֪ר הָֽאֱלֹהִ֠֩ים אֶת־כָּל־הָאִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יָקִ֜ים אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה מִבֵּיתוֹ֙ וּמִ֣יגִיע֔וֹ וְכָ֛כָה יִֽהְיֶ֥ה נָע֖וּר וָרֵ֑ק וַיֹּֽאמְר֨וּ כָֽל־הַקָּהָ֜ל אָמֵ֗ן וַיְהַֽלְלוּ֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה וַיַּ֥עַשׂ הָעָ֖ם כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה:

גם חצני נערתי. אף אני בגדי נערתי חצני כמו (ישעיהו מ״ט:כ״ב) והביאו בניך בחוצן:

נערתי. אישקוליי"ר בלע"ז כמו התנערי מעפר (שם):

ככה ינער. ככה ינער הקב"ה מן העולם ומנכסיהם כל אותם שלא יהיו מוחלין חובותיהם:

נעור ורק. בלא נכסים:

14גַּ֞ם מִיּ֣וֹם | אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה אוֹתִ֗י לִֽהְי֣וֹת פֶּחָם֘ בְּאֶ֣רֶץ יְהוּדָה֒ מִשְּׁנַ֣ת עֶשְׂרִ֗ים וְ֠עַד שְׁנַ֨ת שְׁלֹשִׁ֚ים וּשְׁתַּ֙יִם֙ לְאַרְתַּחְשַׁ֣סְתְּא הַמֶּ֔לֶךְ שָׁנִ֖ים שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֑ה אֲנִ֣י וְאַחַ֔י לֶ֥חֶם הַפֶּ֖חָה לֹ֥א אָכַֽלְתִּי:

אשר צוה אותי. המלך:

פחם. כמו פחה שלטן דוגמת רוקם שהוא כמו רקה:

משנת עשרים. למלך דריוש כי אז עלה מבבל שנאמר (לעיל ב) ויהי בחדש ניסן שנת עשרים וגו':

שנים שתים עשרה. שהם שתים עשרה שנה:

אני ואחי. אני וחברי אשר באו עמי:

לחם הפחה לא אכלתי. לחם שהוא ראוי למאכל הפחה שהעם נותנין אותו אל הפחה מן המס:

15וְהַפַּחוֹת֩ הָרִֽאשׁוֹנִ֨ים אֲשֶׁר־לְפָנַ֜י הִכְבִּ֣ידוּ עַל־הָעָ֗ם וַיִּקְח֨וּ מֵהֶ֜ם בְּלֶ֚חֶם וָיַ֙יִן֙ אַחַר֙ כֶּֽסֶף־שְׁקָלִ֣ים אַרְבָּעִ֔ים גַּ֥ם נַֽעֲרֵיהֶ֖ם שָֽׁלְט֣וּ עַל־הָעָ֑ם וַֽאֲנִי֙ לֹֽא־עָשִׂ֣יתִי כֵ֔ן מִפְּנֵ֖י יִרְאַ֥ת אֱלֹהִֽים:

הכבידו על העם. הכבידו מס על העם:

ויקחו. והיו לוקחים מהם בשביל המס לחם ויין אחר נתינת ארבעים שקלים של כסף וכך היו רגילים בכל שנה:

גם נעריהם. של פחות:

16וְ֠גַם בִּמְלֶ֨אכֶת הַחוֹמָ֚ה הַזֹּאת֙ הֶֽחֱזַ֔קְתִּי וְשָׂדֶ֖ה לֹ֣א קָנִ֑ינוּ וְכָ֨ל־נְעָרַ֔י קְבוּצִ֥ים שָׁ֖ם עַל־הַמְּלָאכָֽה:

החומה. חומת העיר:

החזקתי. התעסקתי לעסוק בה תדיר:

ושדה לא קנינו. ובשדות של היהודים שהיו בונים החומה לא קנינו אני ובני סייעתי על עסק דוחקם שהיו עוסקין בבנין החומה אבל הייתי נותן להם ממון כדי לבנות הבנין:

על המלאכה. לבנות תדיר:

17וְהַיְּהוּדִ֨ים וְהַסְּגָנִ֜ים מֵאָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֣ים אִ֗ישׁ וְהַבָּאִ֥ים אֵלֵ֛ינוּ מִן־הַגּוֹיִ֥ם אֲשֶׁר־סְבִֽיבֹתֵ֖ינוּ עַל־שֻׁלְחָנִֽי:

מאה וחמשים איש. היו אוכלים על שולחני לבד הגרים הבאים אלינו מן העכו"ם שאף הם היו אוכלים על שלחני:

18וַֽאֲשֶׁר֩ הָיָ֨ה נַֽעֲשֶׂ֜ה לְי֣וֹם אֶחָ֗ד שׁ֣וֹר אֶחָ֞ד צֹ֠אן שֵֽׁשׁ־בְּרֻר֚וֹת וְצִפֳּרִים֙ נַֽעֲשׂוּ־לִ֔י וּבֵ֨ין עֲשֶׂ֧רֶת יָמִ֛ים בְּכָל־יַ֖יִן לְהַרְבֵּ֑ה וְעִם־זֶ֗ה לֶ֚חֶם הַפֶּחָה֙ לֹ֣א בִקַּ֔שְׁתִּי כִּי־כָֽבְדָ֥ה הָֽעֲבֹדָ֖ה עַל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה:

ואשר היה נעשה. ובכל יום ויום היו אוכלים על שולחני שור אחד ושש צאן וצפרים הרבה:

ברורות. פתרונו לפי עניינו שש צאן עשויות כענין שנאמר חמש צאן עשויות (שמואל א כ״ה:י״ח):

נעשו לי. לשון תקון כמו ובן הבקר אשר עשה (בראשית י״ח:ח׳):

ובין עשרת ימים. ובכל יום ויום היו שותים יין הרבה כדי שיעור ספוק של עשרת ימים:

ועם זה. ובשביל כל מעשה זה שהייתי מוציא הוצאות כל כך:

לחם. של מס הראוי לפחה לא בקשתי ולא שאלתי מן העם שהרי כבדה וחזקה עבודת בנין החומה עליהם:

19זָכְרָה־לִּ֥י אֱלֹהַ֖י לְטוֹבָ֑ה כֹּ֥ל אֲשֶׁר־עָשִׂ֖יתִי עַל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה: