פרק מד

1לַֽמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל:

2אֱלֹהִ֚ים | בְּאָזְנֵ֬ינוּ שָׁמַ֗עְנוּ אֲבוֹתֵ֥ינוּ סִפְּרוּ־לָ֑נוּ פֹּֽעַל־פָּעַ֥לְתָּ בִֽ֜ימֵיהֶ֗ם בִּ֣ימֵי קֶֽדֶם:

באזנינו שמענו. מכאן אתה למד שהיו מדברים בני קרח בשביל דורות הללו הבאים אחריהם שאילו בשביל עצמם לא היה להם לומר אבותינו ספרו לנו שהרי הם עצמם ראו נסי המדבר והים והירדן ומלחמות יהושע כך מפורש באגדת תהלים:

3אַתָּ֚ה | יָֽדְךָ֡ גּוֹיִ֣ם ה֖וֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵ֑ם תָּרַ֥ע לְ֜אֻמִּ֗ים וַֽתְּשַׁלְּחֵֽם:

תרע לאומים. הרעות לשבעה אומות גדולות ושילחתם מפנינו ואתה בידך כחך הורשתם מתוך ארצם ותטעם לאבותינו בתוכה:

4כִּ֚י לֹ֪א בְחַרְבָּ֡ם יָֽרְשׁוּ־אָ֗רֶץ וּזְרוֹעָם֘ לֹֽא־הוֹשִׁ֪יעָה֫ לָּ֥מוֹ כִּי־יְמִֽינְךָ֣ וּ֖זְרֽוֹעֲךָ וְא֥וֹר פָּ֜נֶ֗יךָ כִּ֣י רְצִיתָֽם:

רציתם. לשון רצון:

5אַתָּה־ה֣וּא מַלְכִּ֣י אֱלֹהִ֑ים צַ֜וֵּ֗ה יְשׁוּע֥וֹת יַֽעֲקֹֽב:

צוה ישועות יעקב. גם לבאים אחרינו:

6בְּךָ צָרֵ֣ינוּ נְנַגֵּ֑חַ בְּ֜שִׁמְךָ֗ נָב֥וּס קָמֵֽינוּ:

נבוס קמינו. נרמס ונרפוס אויבינו לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט״ז:ו׳) תבוס נופת (משלי כ״ז:ז׳) והיו כגבורים בוסים בטיט חוצות (זכריה י׳:ה׳):

7כִּ֚י לֹ֣א בְקַשְׁתִּ֣י אֶבְטָ֑ח וְ֜חַרְבִּ֗י לֹ֣א תֽוֹשִׁיעֵֽנִי:

8כִּ֣י הֽ֖וֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵ֑ינוּ וּמְשַׂנְאֵ֥ינוּ הֱבִישֽׁוֹתָ:

9בֵּ֣אלֹהִים הִלַּ֣לְנוּ כָל־הַיּ֑וֹם וְשִׁמְךָ֓ | לְעוֹלָ֖ם נוֹדֶ֣ה סֶֽלָה:

10אַף־זָ֖נַחְתָּ וַתַּכְלִימֵ֑נוּ וְלֹ֥א תֵ֜צֵ֗א בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ:

אף זנחת ותכלימנו. אף אם אתה תכלימנו אנו שמך לעול' נודה:

11תְּשִׁיבֵ֣נוּ אָ֖חוֹר מִנִּי־צָ֑ר וּ֜מְשַׂנְאֵ֗ינוּ שָׁ֣סוּ לָֽמוֹ:

תשיבנו אחור. לשון הוה הוא:

שסו למו. בזזו נכסינו איש לו:

12תִּתְּנֵנוּ כְּצֹ֣אן מַֽאֲכָ֑ל וּ֜בַגּוֹיִ֗ם זֵֽרִיתָֽנוּ:

זריתנו. אפנדישנו"ש בלע"ז:

13תִּמְכֹּר־עַמְּךָ֥ בְלֹא־ה֑וֹן וְלֹ֥א רִ֜בִּ֗יתָ בִּמְחִֽירֵיהֶֽם:

14תְּשִׂימֵ֣נוּ חֶ֖רְפָּה לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ לַ֥עַג וָ֜קֶ֗לֶס לִסְבִֽיבוֹתֵֽינוּ:

15תְּשִׂימֵ֣נוּ מָ֖שָׁל בַּגּוֹיִ֑ם מְנ֥וֹד רֹ֜֗אשׁ בַּֽלְאֻמִּֽים:

16כָּל־הַ֖יּוֹם כְּלִמָּתִ֣י נֶגְדִּ֑י וּבֹ֖שֶׁת פָּנַ֣י כִּסָּֽתְנִי:

17מִקּוֹל־מְחָרֵ֥ף וּמְגַדֵּ֑ף מִפְּנֵ֖י א֜וֹיֵ֗ב וּמִתְנַקֵּֽם:

18כָּל־זֹ֣את בָּ֖אַתְנוּ וְלֹ֣א שְׁכַֽחֲנ֑וּךָ וְלֹֽא־שִׁ֜קַּ֗רְנוּ בִּבְרִיתֶֽךָ:

19לֹֽא־נָס֣וֹג אָח֣וֹר לִבֵּ֑נוּ וַתֵּ֥ט אֲשֻׁרֵ֗ינוּ מִנִּ֥י אָרְחֶֽךָ:

20כִּ֣י דִ֖כִּיתָנוּ בִּמְק֣וֹם תַּנִּ֑ים וַתְּכַ֖ס עָלֵ֣ינוּ בְצַלְמָֽוֶת:

כי דכיתנו במקום תנים. כי זה משמש בלשון כאשר ואף כאשר השפלתנו בארץ ערבה ושוחה מדבר מקום תנים וכסית עלינו בצלמות חשך אף בכל זאת אם שכחנו שם אלהינו הוא יחקור זאת כי הו' יודע תעלומו' וגומר:

21אִם־שָׁ֖כַחְנוּ שֵׁ֣ם אֱלֹהֵ֑ינוּ וַנִּפְרֹ֥שׂ כַּ֜פֵּ֗ינוּ לְאֵ֣ל זָֽר:

22הֲלֹא־אֱלֹהִ֥ים יַֽחֲקָר־זֹ֑את כִּי־ה֥וּא יֹ֜דֵ֗עַ תַּֽעֲלֻמ֥וֹת לֵֽב:

23כִּֽי־ עָ֖לֶיךָ הֹרַ֣גְנוּ כָל־הַיּ֑וֹם נֶ֜חְשַׁ֗בְנוּ כְּצֹ֣אן טִבְחָֽה:

כצאן טבחה. כצאן של טבח:

24ע֚וּרָה | לָ֖מָּה תִישַׁ֥ן | אֲדֹנָ֑י הָ֜קִ֗יצָה אַל־תִּזְנַ֥ח לָנֶֽצַח:

25לָ֣מָּה פָנֶ֣יךָ תַסְתִּ֑יר תִּשְׁכַּ֖ח עָנְיֵ֣נוּ וְֽלַֽחֲצֵֽנוּ:

26כִּ֚י שָׁ֣חָה לֶֽעָפָ֣ר נַפְשֵׁ֑נוּ דָּֽבְקָ֖ה לָאָ֣רֶץ בִּטְנֵֽנוּ:

27ק֣וּמָה עֶזְרָ֣תָה לָּ֑נוּ וּ֜פְדֵ֗נוּ לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ:

ופדנו למען חסדך. אין אנו באים בכח מעשינו אלא למען חסדך עשה: