| 1לַֽמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֘מַ֚ר נָבָ֣ל בְּ֖לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֖יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲ֜לִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב: |
| אמר נבל בלבו וגו'.
שני מזמורים אמר דוד בספר זה בענין א' הראשון על נבוכדנצר והשני (לקמן נג) על טיטוס הרשע זה נתנבא על נבוכדנצר שעתיד ליכנס להיכל ולהחריבו ואין א' מכל חיילותיו מוחה בידו:
|
| אין אלהים.
ואעלה על במתי עב (ישעיהו י״ד:י״ד):
|
| השחיתו התעיבו עלילה.
מעללים:
|
| 2יְֽהֹוָ֗ה מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֖רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֜רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים: |
| 3הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶֽ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֜֗ין גַּם־אֶחָֽד: |
| הכל סר וגו'.
אין איש בחיילותיו מוחה בידו:
|
| נאלחו.
נהפכו לקלקול:
|
| 4הֲלֹ֥א יָֽדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵי֫ אָ֥וֶן אֹֽכְלֵ֣י עַ֖מִּי אָ֥כְלוּ לֶ֑חֶם יְ֜הֹוָ֗ה לֹ֣א קָרָֽאוּ: |
| הלא ידעו.
הלא סופם ידעו מה שעלתה בהם:
|
| אוכלי עמי.
זרעו של נבוכדנצר:
|
| אכלו לחם.
עשו משתה (דניאל ה׳:א׳) בלשצר מלכא עבד לחם רב:
|
| ה' לא קראו.
לא חשבוהו ולא זכרו נפלאותיו ונוראותיו במשתיהם ונשתמשו בכליו, ורבותינו פירשו כל שלא היה גוזל את ישראל לא היה טועם טעם ערב במאכלו, אוכלי עמי נדמה להם כאוכלי לחם שטעמו טעם מאכל ערב:
|
| 5שָׁ֚ם | פָּ֥חֲדוּ פָ֑חַד כִּ֥י אֱ֜לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק: |
| שם פחדו פחד.
שנשתלם גמולו לבלשצר וכו':
|
| כי אלהים בדור צדיק.
בדורו של יכניה שהיו צדיקי':
|
| 6עֲצַת־עָנִ֥י תָבִ֑ישׁוּ כִּ֖י יְהֹוָ֣ה מַחְסֵֽהוּ: |
| עצת עני תבישו.
אתם אומרי' שעצתם של ישראל בושה על שהם בוטחי' בה' כי ה' מחסהו:
|
| 7מִֽי־יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֘ יְשׁוּעַ֪ת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב יְ֖הֹוָה שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַֽ֜עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָאֵֽל: |
| מי יתן.
אז יקרב היום שיתן מציון ישועת ישראל ואז יגל יעקב ישמח ישראל:
|
