| 1כֹּה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שִׁמְר֥וּ מִשְׁפָּ֖ט וַֽעֲשׂ֣וּ צְדָקָ֑ה כִּֽי־קְרוֹבָ֚ה יְשֽׁוּעָתִי֙ לָב֔וֹא וְצִדְקָתִ֖י לְהִגָּלֽוֹת: |
| 2אַשְׁרֵ֚י אֱנוֹשׁ֙ יַֽעֲשֶׂה־זֹּ֔את וּבֶן־אָדָ֖ם יַֽחֲזִ֣יק בָּ֑הּ שֹׁמֵ֚ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וְשֹׁמֵ֥ר יָד֖וֹ מֵֽעֲשׂ֥וֹת כָּל־רָֽע: |
| יעשה זאת.
שומר שבת וגו':
|
| 3וְאַל־יֹאמַ֣ר בֶּן־הַנֵּכָ֗ר הַנִּלְוָ֚ה אֶל־יְהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר הַבְדֵּ֧ל יַבְדִּילַ֛נִי יְהֹוָ֖ה מֵעַ֣ל עַמּ֑וֹ וְאַל־יֹאמַר֙ הַסָּרִ֔יס הֵ֥ן אֲנִ֖י עֵ֥ץ יָבֵֽשׁ: |
| הבדל יבדילני ה' מעל עמו.
למה אתגייר הלא הקב"ה יבדילני מעל עמו כשישלם שכרם:
|
| ואל יאמר הסריס.
למה איטיב דרכי ומעללי הן אני כעץ יבש מאין זכרון:
|
| 4כִּי־כֹ֣ה | אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה לַסָּֽרִיסִים֙ אֲשֶׁ֚ר יִשְׁמְרוּ֙ אֶת־שַׁבְּתוֹתַ֔י וּבָֽחֲר֖וּ בַּֽאֲשֶׁ֣ר חָפָ֑צְתִּי וּמַֽחֲזִיקִ֖ים בִּבְרִיתִֽי: |
| ומחזיקים.
אוחזים:
|
| 5וְנָֽתַתִּ֨י לָהֶ֜ם בְּבֵיתִ֚י וּבְחֽוֹמֹתַי֙ יָ֣ד וָשֵׁ֔ם ט֖וֹב מִבָּנִ֣ים וּמִבָּנ֑וֹת שֵׁ֚ם עוֹלָם֙ אֶתֶּן־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א יִכָּרֵֽת: |
| 6וּבְנֵ֣י הַנֵּכָ֗ר הַנִּלְוִ֚ים עַל־יְהֹוָה֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּלְאַֽהֲבָה֙ אֶת־שֵׁ֣ם יְהֹוָ֔ה לִֽהְי֥וֹת ל֖וֹ לַֽעֲבָדִ֑ים כָּל־שֹׁמֵ֚ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וּמַֽחֲזִיקִ֖ים בִּבְרִיתִֽי: |
| 7וַֽהֲבִֽיאוֹתִ֞ים אֶל־הַ֣ר קָדְשִׁ֗י וְשִׂמַּחְתִּים֙ בְּבֵ֣ית תְּפִלָּתִ֔י עֽוֹלֹתֵיהֶ֧ם וְזִבְחֵיהֶ֛ם לְרָצ֖וֹן עַל־מִזְבְּחִ֑י כִּ֣י בֵיתִ֔י בֵּית־תְּפִלָּ֥ה יִקָּרֵ֖א לְכָל־הָֽעַמִּֽים: |
| לכל העמים.
ולא לישראל לבדם כי אף לגרים:
|
| 8נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה מְקַבֵּ֖ץ נִדְחֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל ע֛וֹד אֲקַבֵּ֥ץ עָלָ֖יו לְנִקְבָּצָֽיו: |
| עוד אקבץ עליו.
מן האומות שיתגיירו ונלוו עליהם:
|
| לנקבציו.
נוספים על קבוצי ישראל:
|
| 9כֹּ֖ל חַיְת֣וֹ שָׂדָ֑י אֵתָ֕יוּ לֶֽאֱכֹ֥ל כָּל־חַיְת֖וֹ בַּיָּֽעַר: |
| כל חיתו שדי.
כל גירי האומות אתיו והתקרבו אלי ותאכלו את כל חיתו ביער את גבורי האומות שאמצו את לבם מלהתגייר:
|
| חיתו שדי.
חית השדה אין כחה רב כחית היער חית השדה חלשה ותשות כח מחית היער ועל שאמר עוד אקבץ עליו אמר המקרא הזה:
|
| 10
צֹפָ֞יו (כתיב צפו) עִוְרִ֚ים כֻּלָּם֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ כֻּלָּם֙ כְּלָבִ֣ים אִלְּמִ֔ים לֹ֥א יֽוּכְל֖וּ לִנְבֹּ֑חַ הֹזִים֙ שֹֽׁכְבִ֔ים אֹֽהֲבֵ֖י לָנֽוּם: |
| צופיו עורים כולם.
לפי שאמר דרשו ה' וכל הענין והם אינם שומעי' חוזר ואומר הנה הנביאים צועקים להם ומכריזים על התשובה ותיטיב להם והרי פרנסיהם כעורים כולם ואינם רואין את הנולדות כצופה המופקד לראות את החרב בא להזהיר את העם והוא עור מלראות את החרב באה ואלם מלהזהיר את העם ככלב שמינוהו לשמור הבית והוא אלם מלבנות כך פרנסי ישראל אינם מזהירין אותם לחזור למוטב:
|
| הוזים שוכבים.
פי' דונש נרדמים שוכבין ויונתן תירגם ניימין שכבין ואין לו דמיון:
|
| 11וְהַכְּלָבִ֣ים עַזֵּי־נֶ֗פֶשׁ לֹ֚א יָֽדְעוּ֙ שָׂבְעָ֔ה וְהֵ֣מָּה רֹעִ֔ים לֹ֥א יָֽדְע֖וּ הָבִ֑ין כֻּלָּם֙ לְדַרְכָּ֣ם פָּנ֔וּ אִ֥ישׁ לְבִצְע֖וֹ מִקָּצֵֽהוּ: |
| והכלבים עזי נפש.
רוצים למלאות כריסם (אינגר"ש בלע"ז):
|
| והמה רועים.
כמו שהכלבים לא ידעו שבעה כן הרועים לא ידעו הבין מה יהיה באחרית הימים:
|
| כולם.
לדרך הנייתם פנו איש לבצעו לגזול את שאר העם שהם ממונים עליהם:
|
| מקצהו.
כמו (בראשית י״ט:ד׳) כל העם מקצה מקצה מניינם ועד קצהו כולם נוהגי' כן:
|
| 12אֵתָ֥יוּ אֶקְחָה־יַ֖יִן וְנִסְבְּאָ֣ה שֵׁכָ֑ר וְהָיָ֚ה כָזֶה֙ י֣וֹם מָחָ֔ר גָּד֖וֹל יֶ֥תֶר מְאֹֽד: |
| אתיו אקחה יין.
כך היו אומרים זה לזה:
|
| והיה כזה יום מחר.
במאכל ובמשתה:
|
