אינני חושב שעלי להתנצל על העובדה שאני אוהד נלהב של תנועת החסידות, ושל תנועת חסידות חב"ד ליובאוויטש בפרט. הם עוסקים ללא לאות בהפצת יהדות, מקבלים פני כל יהודי מאיזה רקע שיהיה בצורה לא מתנשאת. יתירה מכך, הם לא דורשים מאום בתמורה.

האם פירוש הדברים הוא שאני מסכים לחלוטין עם השיטה הפילוסופית של חב"ד? או עם סגנון החיים שלה? לא, אך גם לולא זאת אני נחשב לאוהד נלהב. לעיתים אנו מתבדחים כיצד קרה הדבר שרב לא טיפוסי המתגורר בעיירה לא חבדי"ת במוצהר כמו גרינביל, מסור כל-כך לעבודתה של חב"ד. אני מכנה את עצמי "החבדני"ק בארון".

חברי התנועה מחשיבים את האדמו"ר האחרון כאל בלתי ניתן להחלפה. האם הם חושבים שהוא עושה ניסים? אולי, אך בוודאי הם רואים בו בעל השפעה גדולה ברחבי העולם.

שנתיים בלבד לפני פטירתו, הפך הרבי ל"מושיע שלי". במפגש בן שלושים שניות בלבד הוא נגע בכתפי והעניק לי עצה בתקופה הקודרת ביותר בחיי. מאוחר יותר הבחנתי, כי המילים הספורות שאמר לי סימלו את תחילת התחייה הרגשית והרוחנית שלי, והצילו אותי מהתאבדות אפשרית.

נסיעה אל האוהל

עד כאן היסטוריה. כעת אספר לכם על אירוע נשגב – או מפחיד, תלוי כיצד מסתכלים על כך – שהיה לי עם הרבי. לפני חדשים ספורים ביליתי שבוע בניו-יורק. אירע והנהג שלקח אותי אל שדה התעופה היה חבדני"ק, וכשגילה את הכיפה לראשי שאל אותי אם הייתי אי-פעם באוהל (קברו של הרבי). השבתי בשלילה, אך הוספתי שאם הזמן מאפשר אשמח לעשות זאת. ידעתי שרבים נוהרים אל ה'אוהל' כדי שהרבי יעתיר עליהם תפילה. זכרתי גם את המילים הספורות שאמר לי הרבי לפני 13 שנה, שהצילו את חיי. זהו המעט מן המעט שביכולתי לעשות.

כשהגענו, הציע לי הנהג לכתוב פ"נ (ראשי תיבות של "פדיון נפש"), אותו אניח על קבר הרבי. זה לא יכול להזיק, חשבתי לעצמי. התפללתי איפוא לשלום עולמי ולבטחון משפחתי.

הבקשה הנוספת

ואז, ביקשתי משהו לא רגיל: שלוש שנים קודם לכן, עזבתי את תפקידי כרב הקהילה בגרינביל באקורדים צורמים. חברי קהילה רבים כעסו עליי. אך אט-אט, חלקם סלחו לי, וחידשנו את היחסים בינינו. אך חברים אחרים נותרו כועסים.

כעסם של הגולדברגים (שם בדוי) היה יוצא מן הכלל. היינו קרובים מאוד והערכתי את ידידותם, אך מאז הם הפסיקו לשוחח עמנו. כל הנסיונות שערכנו להתנצל, להתקשר, לשלוח מכתבים, אימיילים ואפילו שליחים מיוחדים עלו בתוהו. הם סירבו לכל קשר עמנו.

כך התפללתי שנתפייס עם כל חברי הקהילה, ובמיוחד עם הגולדברגים. כנהוג, קרעתי את הפ"נ לגזרים, הבטתי בשעון – השעה היתה 6 והיה עלינו לצאת לעבר שדה התעופה – וזמן קצר לאחר-מכן התקשרתי ללינדה אשתי, על-מנת לעדכן אותה כי המטוס ימריא במועד.

"לא תאמין מי התקשר" הכריזה לינדה. "הגולדברגים".

המום, שאלתי אותה האם היתה להם סיבה מיוחדת לכך.

"לא. הפתעה של ממש. הם רק רצו לדרוש בשלומנו".

"והאם זכור לך מתי הם התקשרו"?

"אני מאמינה שזה היה בסביבות השעה 6:05".

אי אפשר לדעת

אנא תבינו את כוונתי. אינני מספר סיפור זה כדי לשכנע אי-מי שיש ניסים בעולם; אין בכוונתי גם לומר שהרבי משיח, או שהייתי ראוי להתגלות אלוקית זו.

מטרה אחת לי: לומר לאנשים שבעי-הרצון ולאלו מלאי הספקות: לעולם אי אפשר לדעת. יתכן והחיים מעייפים אותנו וממלאים אותנו בדאגות, אך השמש יכולה לזרוח גם מעל התהום. אי אפשר לדעת.

האם הנסיעה אל האוהל נבעה מתוך סקרנות גרידא? אני חושב שלא.