תמיד תהיתי באשר למוטיבציה של רצי המרתון המגיעים במקום האחרון. אותם בני זוג נחמדים בשנות השישים המשרכים דרכם לקראת קו הסיום – מה הניע אותם לעשות זאת? בכל שנה, כ- 36,000 איש נעמדים בתור כדי לקחת חלק במרתון של ניו יורק סיטי, מרוץ הנמשך לאורך 26 מייל והמתפתל דרך כל חמשת רובעי העיר. מתוך האלפים הללו, רק אחד יגיע ראשון. מדוע אנשים רצים מרתון בידעם שאין להם כל סיכוי להגיע ראשונים או אף בין העשרה הראשונים או אפילו בין האלף הראשונים?

חקרתי קצת את הנושא וקראתי עדויות של רצי מרתון. קודם כל, סיום מרתון אינו טיול בפארק. כל הרצים, אפילו מי שמסיים במקום האחרון, מתכוננים לכך שבועות מראש בעזרת תוכניות כושר. יש הבדל עצום בין אדם שרץ – אפילו מי שמגיע אחרון – לבין הצופים מן הצד. איש מבין מי שצופה מן הצד אין לו סיכוי כלשהו לנצח בתחרות, אבל המשתתפים עצמם, יש להם תחושת שביעות רצון פנימית וסיפוק. הם משתתפים בתחרות. עבורם, השלמת המרתון היא לכשעצמה אות לציון אומץ לבם ודבר להתגאות בו, ואין להם צורך בגביעי ניצחון חיצוניים.

בפרשת "בהעלותך" (במדבר ח – יב) התורה מתארת כיצד בני ישראל חנו והקימו את אוהליהם במדבר ואת האופן שבו הם נסעו במדבר. לאחר ששמעו את האות מפי חצוצרות כסף מיוחדות, שנים עשר שבטי ישראל ארזו את מחנם, הסתדרו בסדר מאורגן מראש וצעדו אל תוך המדבר. שבט דן תמיד הלך אחרון.

משימתם של בני שבט דן הייתה לאסוף את האחרונים וכן את כל החפצים שהושארו מאחור – אולי גרביים חסרות או ילדים שאבדו בדרך. הם דאגו לאסוף את חפצי כל האחרים.

אין זה תפקיד מזהיר ואף לא מרשים כמו להיות המוביל כפי שעשה יהודה, או כמו נשיאת כלי הקודש כמו שבט הלויים. אבל זו הייתה מלאכה שמישהו היה צריך לעשותה.

החסידות מלמדת שבנוסף לאחזקתה של מחלקת החפצים האבודים, בני שבט דן קיימו גם מחלקת "השבת אבידות" מסוג אחר. יש משהו שאנשים יכולים לאבד כאשר הם תמיד בחזית ומקבלים את כל התהילה. הם יכולים לאבד את הפרספקטיבה הנכונה. הם יכולים לאבד את רגישותם לאחרים ואת מודעותם לחולשותיהם שלהם. בני שבט דן היו מסוגלים להשיב איכות זו לאותם שבטים שצעדו מלפנים. הם עצמם הלכו במקום האחרון, אבל הם היו חלק מן המצעד ועיניהם היו נשואות למטרה. ללא כל תרועת חצוצרות, הם עשו מה שהיה צריך להיעשות ונשארו ממוקדים בצרכיהם של אחרים. בתערובת מופלאה של ביטול עצמי ושל הערכה עצמית, הם לא חשו כל צורך להתקדם ולהשיג אחרים. הם ידעו שהם עושים בדיוק את המשימה שאותה זקוק אלוקים שיעשו.

בני שבט דן הם מקור השראה בשבילי, במיוחד באותם ימים שבהם אני שוקעת ונדמה לי שכל העולם חולף על פניי ומשאיר אותי מאחור. אותם הימים שבהם איש לא מחזיר לי צלצול ולא קורא את האימיילים שלי, ושבהם אני מרגישה כאילו אני בתחתית הערימה. אני חשה ברובד חברתי כה נמוך עד כי לעמוד בתחרות אל מול בני משפחת ג'ונס או גרינברג זו אפילו לא אפשרות מציאותית מבחינתי.

אבל אולי היום יש מישהו שזקוק לחיוך שלי או שמאבד את האיזון שלו ואני אוכל לעזור לו למצוא אותו מחדש. אולי מישהו זקוק לידיד שכן יחזיר להם צלצול וישיב לאימיילים שלהם. יש כאן ילד קטן שזקוק לכל תשומת לב שלי כשהוא מספר לי על היום שעבר עליו. אני מדדה במקום האחרון והרוח נושבת בפניי. שום דבר לא חשוב, הכל חשוב. אני מגיעה אחרונה, אבל אני משתתפת בתחרות.