כמו רבים-רבים בארצות הברית, המצב הנוכחי בעיראק מפריע לי עד מאוד. דיווחים חוזרים ונשנים על פיצוצים, חטיפות, עריפות ראשים. ערים כמו פאלוג'ה ומחוזות נוספים נשלטים על ידי קבוצות קיצוניות, בסגנון אל-קעאידה.
פעמים רבות שאלתי את עצמי, מדוע השיטות הרצחניות בהם נוקטים המחבלים, כל כך מפריעות לי. אם נהיה כנים עם עצמנו, הרי שהמטוסים, הטילים מונחי הלייזר וטנקי ה"אברהמס" הם מכונות השמדה אימתניות לא פחות מסכין הקצבים בהם משתמשים המחבלים. מדוע אכפת לנו כל כך מעריפת ראשים?כאדם דתי נלהב, העובדה שעריפת הראשים הזו מתבצעת כחלק מפולחן דתי מפריעה לי יותר מכל. באחד מקטעי הוידאו שהתפרסמו מטקס כזה רואים את אחד המחבלים מקריא קטע מהקוראן המצווה את הרצח. "מי שיציית לדברי הקוראן – יעלה וישגשג; הכופר, ייהרג על ידי החרב". ואז, תוך כדי שהם עורפים את ראשו של הקרבן האומלל, הם צועקים "אללה אכבר" (=אלוקים גדול).
אני יודע כיצד מרגיש אדם המשוכנע שהוא מקיים כעת את רצונו של האלוקים. הוא מלא להט; כולו חדור וממוקד במטרתו. וכשאני רואה כיצד מנצלים את הלהט הזו בצורה כה שלילית – אני מפחד.
לפעמים אני תמה, מה היה מתרחש לו היו המורים שלנו מלעיטים אותנו באמונה שהדרך היחידה לעבוד את ה' היא הסכין והחרב. אני מאמין שאכן היו כאלו שהיו הופכים לרוצחים בשם הדת. אולי, המחבלים האכזרים האלו הם אנשים רגילים, ששטפו את מוחם באידיאולוגיות מרושעות.
אנו חייבים להסתכל על המלחמה הזאת מהפרספקטיבה הנכונה – זוהי לא מלחמה בין מדינות. זוהי מלחמה של אידיאולוגיות.
מצד אחד עומדת התרבות המערבית הדוגלת בחופש, דמוקרטיה וזכויות האדם; מצד שני, עומדת הקנאות הדוגלת בדיקטטורה מלאה של אנשי הדת, ובזכותם לפרשן את רצונו של האלוקים ככל שיעלה על דעתם.
וכדי לנצח במלחמה כזו, עלינו להלחם בשתי חזיתות בו זמנית. כמובן, שכאשר ישנם אנשים קיצוניים שחדורים לגמרי ברעיונות של רצח ושנאה, עלינו להלחם בהם כדי שלא יוכלו לבצע את מחשבותיהם המסוכנות. אך בו זמנית, עלינו לפתוח חזית נוספת, על נפש הנוער והדור הצעיר. והאפשרות היחידה שלנו לנצח היא אם נציג להם אלטרנטיבה הולמת.
קיצוניות דתית מעניקה למאמיניה הטבות שונות. היא מעניקה להם מסגרת של סדר יום מסודר, תמיכה בין-קהילתית ומשפחתית, אך בעיקר היא נותנת להם משמעות לחיים. כל אלו, המסגרת, התמיכה והמשמעות – הם דברים שהתרבות המערבית לא יכולה לספק. כיצד תוכל הדמוקרטיה המערבית לנצח את הקיצוניות האיסלמית, אם היא לא תדבר באותה שפה?
בקבלה מובא, כי על כל תכונה רעה שברא הקב"ה, הוא יצר תכונה טובה כנגדה. אנו חייבים להציג בפני הדור הצעיר מודל דתי, שחי בשלום ובנחת – לא בשנאה.
היהדות היא דוגמא למודל כזה. היא מציעה מסגרת לחיים, תמיכה ועזרה הדדית, מעניקה משמעות לחיים – אך מתוך אהבה ושלום. כפי שהרמב"ם כותב (הלכות מגילה, יד, ד) "התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר: (ספר משלי, פרק ג) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". למרות שבהלכה קיים עונש מוות לחטאים מסויימים, בית דין שמבצע עונש כזה פעמיים בשבעים שנה מכונה "קטלני". בזמן המשנה והתלמוד, שנכתבו בתקופת התפתחות הנצרות והאיסלם – כמעט ולא ניתן למצוא רב שקרא למלחמה פיזית עם כופרים. התורה תמיד מטיפה לשלום, ואך ורק לשלום – לא למלחמה.
אולי חלקים מסויימים מתוך התורה נשמעים כעונש ברוטאלי, אבל הפירוש האמיתי שלהם אחר לגמרי. כך, למשל, בפסוק "עין תחת עין" שמשמעותו האמיתית היא שעל האדם לשלם את דמי עין חבירו. בדת היהודית, רצח ודת רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב.
כיום, הרוח החילונית שולטת בתרבות המערבית. יתכן והדבר נובע מכך שאין מציעים את הדת לציבור בצורה אטרקטיבית דיה. מה יקרה אם בדור הבא יצמחו דמגוגים דתיים, שיטיפו לקנאות נוצרית קיצונית? האם נהיה עדים למסעי צלב בשידור חוזר? הדרך היחידה למנוע זאת היא אם נציג דת של שלום ושלוה, עם תכלית לחיים, ותחושה של מטרה ושליחות.
הבה נקווה, שאלו שמנהלים את המלחמה בעיראק יבחינו בכך. הבה ונעצב את העתיד, כל עוד אנו מסוגלים לעשות זאת.
כתוב תגובה