מספרים על איש עני, שלמרות עוניו, היה תמיד מזמין עניים אחרים לבוא לביתו ולאכול ארוחה חמה. נדיבות ליבו בלטה עוד יותר בשל המצב הכספי הירוד בו היה שרוי.

בזכות נדיבות ליבו, החל מזלו לזרוח. הוא התברך בעושר רב, עד שבאחד הימים מצבו איפשר לו לעבור ולהתגורר בווילה גדולה. נדיבות ליבו, לעומת זאת, הלכה ופחתה. העניים לא התקבלו יותר בסבר פנים יפות בביתו. בהתחלה הוא הסתפק ברמז, אחר כך בדיבור בוטה, ולבסוף הוא אפילו לא הכניס אותם לביתו החדש מחשש שמא יקלקלו, חלילה את השטיחים המפוארים עבודת-יד שכיסו את רצפת הבית. כשהיו מבקשים ממנו תמיכה כספית, הוא היה דוחה את בקשתם ומציע להם "ללכת לעבוד".

השמועות על התנהגותו האכזרית התפשטו במהרה, וחבריו ועמיתיו הקודמים החלו להתרחק ממנו. בייאושו הוא הלך לשאול בעצת רב חכם וזקן.

תוך כדי שהם מדברים בחווילתו, הצביע הרבי על מראה ענקית הנמצאת על הקיר הפונה לרחוב, העמיד פני תם ושאל: "איזה חלון מוזר! כל מה שאני רואה זה את עצמי! להיכן נעלמו כל האנשים ברחוב?"

האיש צחק. "רבי, זה לא חלון, זו מראה".

"אבל אינני מבין", אמר הרב, "היא עשויה מזכוכית, בדיוק כמו חלון".

"אילו היתה המראה עשויה מזכוכית בלבד" הסביר האיש בנימוס, "היית יכול לראות את שאר האנשים, אך זוהי מראה. את הזכוכית ציפו בשכבת כסף, וכעת אתה יכול לראות רק את עצמך".

"אהה!", אמר הרב, "עכשיו אני מבין. כאשר אתה מוסיף ציפוי כסף, אתה רואה רק את עצמך!".

עושר חומרי הוא דבר חיובי, כל זמן שמשתמשים בו באופן מתאים והולם, שלא כמו בסיפורנו. פרשת השבוע מלמדת אותנו שחפצים, שעל פניהם נראים חומריים ויוקרתיים ביותר, יכולים אף הם לשמש לעבודת השם. כל דבר שמשתמשים בו באופן הנכון ניתן לרומם אותו ולהשתמש בו לקדושה ולעניינים רוחניים.

הרבי מליובאוויטש ביקר פעם במחנה קיץ, שבו היה תלוי שלט בקיוסק המקומי שאמר: "הכסף הוא שורש כל רע". הרבי העיר שהשלט אינו נכון. כסף, כמו כל דבר אחר, יכול לשמש למטרות טובות ולמטרות רעות. הכל תלוי באדם המשתמש בו.