שאלה:

אני באמת אוהב את אשתי, אבל נדמה לי שיש איזשהו מחסום המכשיל את היחסים בינינו. מסיבה כלשהי, רגשותיה כלפיי אינם כה חזקים כמו שלי אליה. אני לא יכול להבין את זה! אני מתנהג אליה כמו אל נסיכה, לוקח אותה לכל מקום, קונה לה מתנות, עושה הכל ולא מבקש שום דבר בתמורה. אם משמעות האהבה היא נתינה ללא גבול, מה לא בסדר אצלי?

תשובה:

לעיתים קרובות אנשים נוטים לחשוב שאהבה היא רק נתינה, נתינה ושוב נתינה. אך אין זה נכון לחשוב כך. לדעת לקבל זה חיוני לא פחות מאשר לדעת לתת. בעוד שנתינה חיונית לאהבה, היכולת לקבל היא זו שעושה אותנו נאהבים. אם אתה יודע לתת אבל לא יודע לקבל, אז יתכן שאתה מסוגל לאהוב אך אתה מקשה על עצמך להיות נאהב.

עד עכשיו האמנת שככל שתיתן יותר, כך גם תהיה יותר נאהב. עכשיו אתה תוהה לעצמך ואומר: אם אראה לה כמה אני דואג לה על ידי זה שאמלא אותה במתנות, אם אציף אותה בתשומת לב, אם אחנוק אותה בנדיבות ליבי, אז איך זה שהיא לא מחזירה לי אהבה? בינתיים, אתה מחמיץ את המפתח האמיתי לליבה: היא רוצה להרגיש שזקוקים לה.

נכון, זה לעיתים מפחיד להודות בכך שיש לנו צרכים, ולרבים מאיתנו יותר קל לתת מאשר לקבל. כשאני נותן, אני בשליטה, אני הבוס. לעומת זאת, בקבלה אנו משחררים את המוסרות, מודים בכך שלא הכל מסתדר לנו, יש לנו צרכים וחולשות, ליקויים ומצבי תלות. אבל זו בעיקר מהות היחסים – תלות הדדית בריאה. ואז אתה נעשה פתוח לקבלת אהבה – כאשר אתה מרשה לה לראות ולהיענות לתלות שלך.

אף אחד איננו כה מושלם שאינו זקוק לאף אחד. אפילו לקב"ה יש צרכים – הוא זקוק ליחסנו אליו. אנשי הקבלה מלמדים שלפני הבריאה השם פתח חלל ריק בתוכו, ובתוך החלל הריק הזה הוא ברא את העולם. לכן העולם הזה, המקום שבו הקב"ה מסתתר, הוא כמו חלל באמצע העצמי האלוקי. השם מזמין אותנו למלא את החלל הזה על ידי הבאת קדושה לעולם. זה כאילו השם אומר: "חסר לי משהו; אבל אתם, בני אדם, כאשר אתם נכנסים למערכת יחסים אתי, יכולים למלא את ריקנותי". אם זה לכבודו של השם להראות פגיעות, זה בוודאי גם לכבודנו.

יתכן שאתה כבר שולט באמנות הנתינה, אך עכשיו תלמד גם איך לקבל. אמור לה כמה אתה אבוד בלעדיה, כמה אתה בודד כאשר היא לא לידך, כמה היא משמעותית עבורך, כמה תמיכתה ועידודה מחזקים אותך. קח אומץ ובטא את חולשותיך. ברגע שתפתח את אותו חלל בתוך עצמך, או אז תתחיל להיות גם נאהב.