קרה לכם, שדפיקות נשמעו בדלת בשעה הכי לא מתאימה?

הגיעו אורחים לא קרואים, לא מתוכננים, ללא הזמנה?


זה מה שקרה לי בשבוע שעבר. עוד בוקר שגרתי. יום לפני חזרה שלנו הביתה. לא ממש הביתה, רק לבית הזמני שלנו בוינה. בערב אתחיל כנראה לארוז, שלא נגיע לטיסה עם לשון בחוץ. אני מסיימת פגישת אימון עם מתאמנת נוספת, ובתחושת סיפוק ושליחות מדלגת בקלילות לקומה הראשונה להכין ארוחת בוקר לבתי היולדת. אמנם לא פשטידה וסופלה חגיגי, כמו שקיבלה בשבוע שעבר מארגון "שפרה ופועה" המסור בראשון לציון. רק חביתה, סלט וגבינה. אבל זה לגמרי בסדר, מזין ומספק. אני מזמרת לעצמי ומתמוגגת עם הנכדה בת השלושה שבועות, שהחל ממחר אתחיל לרקום איתה קשרי סבתאות אונליין. בין לבין מארגנת, מסבירה לעוזרת מה לנקות, מתכננת איך להחזיר את הבית הזמני שלנו בצורה מסודרת ונקיה.


והנה זה בא…


דפיקות חזקות בדלת. מי יכול לדפוק בשעת בוקר מוקדמת? אני ניגשת לפתוח בסקרנות, והביתה נכנסים בסערה שני אנשים, שאיני מכירה. נושאים קרטונים, גלילי ניילון וחומרי אריזה נוספים. מספיקה לי שנייה כדי לקלוט, שהגיעו אלינו מחברת ההובלה. טעות. בוודאות טעות. נאמר לי, שהם מגיעים מחר, בוקר הנסיעה שלנו. נארוז הערב ומחר יבואו לקחת רהיטים וציוד שנהנינו מהם במהלך השהייה. טעו בוודאות בתאריך. אני פונה לאחד מהם באסרטיביות נעימה - "יוסף, נאמר לי שתגיעו מחר. יש כאן טעות. אין אפשרות לקחת היום את הרהיטים. אני מבקשת שתבואו מחר בבוקר". אך די מהר אני מבינה שזה חסר סיכוי. נוצרה אי הבנה בין חברת ההובלה למי שהזמין אותה. הם לא יכולים להגיע מחר. ואני בתווך אובדת עצות.


אני אמורה לצאת בעוד שעה לסידורים, הארונות מלאים בחפצים שלנו. יש פה עוזרת שמנקה. יולדת, תינוקת, ושני גברים שכבר בתוך הסלון. אני קוראת לעצמי לשיחה. מבינה, שהמציאות הלא ידידותית הזו היא מצב קיים, ואין לי אפשרות לשנות אותו. אם לשנות אז רק את עצמי. או שאתהלך כעוסה ועצבנית, או שאנסה לרכך את עצמי ואת הסיטואציה ולבדוק איך אני מתמודדת איתה בצורה סבירה.


ניגשתי ליוסף. שיתפתי אותו בכנות, שזה לא היה בתוכנית שלי ולא הכי מתאים לי, שהגיעו היום. אך כיוון שהם כבר כאן ואין מוצא אחר, אני מבקשת שנעשה השתדלות הדדית, שהאריזה תהיה מהירה ומסודרת. חישוב מהיר העלה, שמחדרי הילדים יהיה לי הכי קל לפנות את החפצים. ביקשתי מהם להמתין מעט. רוקנתי את הדברים מהארונות, העברתי לחדר אחר, תוך שאני עושה טלפונים ודוחה את הסידורים שלי לשעה מאוחרת יותר. צעד צעד הדרכתי אותם מה לקחת ומאיפה, כשאני מתזזת ומרכזת את המטלטלים שלנו באחד החדרים הפנימיים ואורזת מזוודות.


כעבור שעה, כשראיתי שהדברים זזים די מהר, הצלחתי גם להעלות חיוך על שפתיי ולהגיע איתם להסכמות. למשל, שישאירו את המזרנים למחר, כי מישהו צריך לישון כאן עוד לילה. עבדנו שלוש שעות, כשאני עובדת קודם כל על עצמי בנשימה עמוקה ובשכנוע עצמי, שזה מה שהיה צריך לקרות, ומוטב שאתייחס לזה בסלחנות.


באותו ערב הלכתי לישון עייפה, אבל מחייכת. המזוודות ארוזות הרבה יותר מוקדם משתכננתי. מחר יש לי יום פנוי לסידורים. הצלחתי גם לארוז את עצמי. לנשום. לארגן את המחשבות. להבין, שיש דברים, שאני לא יכולה לשנות ומוטב לי לזרום ולשחרר. לא להיות מתוסכלת, לא מתקרבנת. כי כשאני כזו, אני קטנה וחלשה. וההסתכלות שלי צרה ומצומצמת. לבחור לראות מה כן בשליטתי, על מה כן אני יכולה להשפיע. להיות פרואקטיבית ופשוט לעשות.