אני אומרת תודה. די נחמדה. רואה את העולם בצבעוני. בסך הכל אהודה. ולפעמים מקטרת, את השני מבקרת. כל כולי אש בוערת. מקטרת על טיסה שהתבטלה, על מצב הרוח שלי שהורע. על עוני, על עושר, או בלי סיבה שבורה. גם על בוס קפדני, על הילד העצבני. מתלוננת על עצמי, על השני. מערערת בלי משים את האני הפנימי.

משחררת קיטור. תסכול בתוכי מבעבע. עשן סמיך את החיים שלי בשחור צובע. יוצאת למלחמה, מחפשת לי נחמה. עוטה על עצמי אפרוריות, מסירה ממני כל אחריות. מרוקנת רגשות, מתרוקנת. חסרת יציבות, ללא משענת. שומרת טינה על העולם, טעונה. קשה לי עם כולם. כאובה. כבר לא אהובה. יש אי נוחות אצלי בסביבה…

פרשת בהעלותך (בחוץ לארץ קוראים פרשת שלח) פותחת בנסיקה. אבל אז יש נחיתה, והיא לא רכה. חריקה: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ". להתלונן סתם. בלי סיבה. בלי לקבל רשות, כמו להרגיש חובה. להתלונן על הרעה, גם על הטובה. סוג של תגובה, אולי תשובה. כנראה דפוס חשיבה…

ואולי פחות לפרוק. יותר לשתף. פשוט לומר, להביע, לתווך. עזרה לבקש. להיות ממוקדת בצרכים, להיות מדודה. פחות זיקוקי בכיינות ללא הפוגה. בלי לקונן, להתלונן. במקום זה - להתבונן…

כי כשאני לא יכולה לשנות את התמונה, יש ביכולתי לראות אחרת את המצב שהשתנה…