אוהבת תכשיטים?

אנסה אחרת -

קיבלת 1500 שקלים מתנה. מכשיר חשמלי או תכשיט?

אני שייכת לקבוצה השנייה. לא שמתנגדת למכשירים חשמליים. הם רק תחת קטגוריה אחרת, והיא לאו דווקא מתנות. כל אחד והעדפותיו. הבעיה מתחילה, כשאני מוצאת עצמי מאחסנת, אוגרת. כמעט לא עונדת. פעם גרתי בבית של קבע עם גג וגינה. נסעתי רק פעם פעמיים בשנה. והיה אז מקום מוגדר לספרים, לכלים. לבגדים. גם לתכשיטים. על השידה בחדר שינה עמדו בובות חרסינה בגבהים שונים, ועליהם נתלו שרשרות, טבעות, עגילים וצמידים. אבל הבית נכון לעתה מאחורינו. החליף אותו רכב גדול וארבעה גלגלים. אנחנו נעים ואיתנו התכשיטים. בכל מיני קופסאות ונרתיקים. שוב ושוב ריטואל קבוע. מתארגנת לצאת, נזכרת שיש לי תכשיט מתאים. נזכרת גם, שצריכה להתאמץ כדי לשלוף אותו מאנשהו, ומוותרת.

יש ימים, שאני מחליטה לא לתת לזמניות להשתלט על חיי ובוחרת לחיות, לא להיסחף. אני אופה חלות היכן שאני שוהה - בקייב, ורשה או בוינה. קונה משחקי קופסא לילדים, גם אם זה לחודש חודשיים. וגם – חוזרת לענוד תכשיטים. זה מה שקרה כשביקרתי בארץ לפני חודשיים ימים.

עומדים לצאת לאנשהו. אני פותחת את תיק התכשיטים, מחפשת סט שרשרת וצמיד ואז.. חושכות עיניי. לא מה שחשבתם. שום דבר לא נעלם, לא נגנב. הסט היפה מולי, אלא שלא רק הוא. גם הרבה אחרים. והם כולם מסובכים ברשת צפופה ומתריסנית, יד אחת נגדי. אני מנסה את כוחי כמה דקות, מושכת מכאן ומשם, מנסה להוציא שרשרת אחת, צמיד שני, אבל נאדה. כלום. נראה שאני הולכת אחורנית, ועם כל ניסיון לשחרר, הקשר הולך ומסתבך. עשר דקות של ניסיונות כושלים ובעלי מציע חצי בצחוק חצי ברצינות, שאביא את הגוש הזהוב הזה לצורף. לפחות אקבל את שווי הזהב שבו... חייכתי. משהו שאני מתרגלת ברגעים של חוסר אונים...

הייתי צריכה לצאת ועזבתי את גוש הזהב למנוחות. לא לפני שאני מבקשת מבתי לנסות, אם מתחשק לה, להתמודד עם קשר גורדי הסבוך הזה. בתוכי תוהה, תמהה, אם יש בכלל סיכוי ל-happy end. כעבור שעה היא שולחת לי סמיילי מחייך, ושעתיים אחר כך תמונת ניצחון - שרשרות וצמידים מונחים יפה על השולחן, כל אחד בנפרד.

זה הפליא אותי. גם סקרן - מה היא עשתה, שאני לא עשיתי. או - מה אני עשיתי, שהיא העדיפה לא לעשות.

"אמא, חיפשתי את השרשרת הכי פשוטה בקשר, כזו שאין בה גופים בולטים, שמסבכים ומסתבכים. איתרתי את קצה השרשרת הזו. לקחתי פינצטה ובזהירות חילצתי אותו. עבדתי רק עם השרשרת הזו, מתעלמת מרעשי הרקע. הוצאתי חוליה ועוד חוליה עד שהשרשרת השתחררה. מתברר שהשרשרת הדקה, למרות הפשטות שבה ודווקא בגללה, כרכה סביבה את כל הגופים האפשריים ויצרה את הקשר העקשן הזה. וכשהיא השתחררה, השתחררו בהדרגה ובסבלנות כל האחרים.

לפעמים הרצון להסתער על משימה וללכת עד הסוף מרחיק יותר מאשר מקרב. למיין את כל בגדי החורף ביום אחד, לרכז את כל הקניות לאירוע לרביעי בצהריים. ועוד לא דיברנו על ירידה במשקל או על שאיפות רוחניות גבוהות. זה בערך כמו פול גז בניוטרל, כשחוסר השגת הכל מוריד מוטיבציה ועוצר מלהתקדם. שיטת הצעדים היא לרוב בטוחה יותר. כל צעד הוא יעד בפני עצמו. כל הישג מביא בהכרח לצעד הבא, גם מזין את הדרייב הפנימי בחוויית הצלחה.

את השרשראות הפרדתי. משהו גם הבנתי. נשאר רק ללמוד איך לא חוזרים על הטעות בשנית. איך משאירים את קשר גורדי לספרים, ואיך מאחסנים תכשיטים, כשאת על גלגלים.

טיפים יתקבלו בברכה 😊.