קל להכריז בקול רם תודה, כשהשעון דופק וכל דבר במידה. כשיש לסגור את החודש, לחתן את הילדה. כשנתתי תרומה לאגודה, ויש לי מילה בועידה. כשאני מחייכת, לא עצובה. כשיש לי הכל, אני אישה שמחה.

אך לפעמים נקודה קטנה משחירה את הדף. משהו משתבש לו בחטף. ואני כמו עלה נידף. אדם כפוף כזה, נרדף. היופי נעלם, שום דבר כבר לא מושלם. נבלע הלבן בשחור הקטן. כהה כזה, שתלטן. טעיתי בבחירה, חטפתי ביקורת ישירה. אני בעין הסערה, או סתם אווירה עכורה…

בפרשת צו אנו קוראים על קורבן תודה. "ואם על תודה, יקריבנו". אדם שנעשה לו נס או ניצל ממצב של סכנת חיים מביא לבית המקדש קורבן שלמים. מקדיש כסף, זמן, חשיבה. מפתח מיומנות של הכרת תודה.

ואולי לא צריך לחכות לחריג, למיוחד. לראות גם מה שקרוב, ממש ליד. התקבלתי לעבודה, עברתי טסט בהצלחה. השתחרר לי חיסכון, בדיוק בשבוע הנכון. ניסים "רגילים", של יומיום. טוב שגרתי, סדרתי. לא רק מה שמנצנץ והוא מופתי. להבחין בו, לא להתרגל. לטוב לא להסתגל. להכיר במתנות מאלוקים, גם מהסביבה. סבתי נהגה לומר, שהלשון לא נופלת מלומר תודה...

לבחור לראות את הלבן, גם אם הוא עדיין לא מושלם…