ולהבין זה יש להקדים להבין מ"ש אני ה' לא שניתי שאין בו ית' שום שינוי והתפעלות ח"ו ע"י בריאת העולם שכמו שהיה יחיד ומיוחד קודם בריאת העולם כך הוא ג"כ אחר בריאת העולם וכמאמר אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא משנברא כו'. ר"ל בזה שאין בריאת העולמות פועל בו שום שינוי ח"ו. והיינו לפי שהחיות הנמשך ממנו ית' להחיות העולמות כללות אור וחיות זה הוא רק בחי' הארה בעלמא ממהו"ע ית' שהאיר והמשיך ממנו עד"מ הארה בעלמא. וע"י זו ההארה הוא ית' מחיה אותן ומהוה אותן מאין ליש. אבל הוא ית' במהותו ועצמותו מרומם ומתנשא מגדר עלמין. וזהו שנק' הקב"ה שהוא קדוש ומובדל. והגם שנאמר ואתה מחיה את כלם. הנה עיקר חיותם וקיומם הוא רק מבחי' הארה בעלמא כנ"ל. והארה זו היא בחינת מדת מלכותו יתברך כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים. שחיות כל העולמים הוא מבחינת מלכותך דהיינו שמה שנק' הוא יתברך מלך עליהם מזה עצמו הם חיים וקיימים. וז"ש ישתבח שמך לעד מלכנו. פי' שהתפשטות מדת מלכותו ית' הנק' ג"כ שמו הוא לעד דהיינו עד אין קץ ותכלית כי מדת מלכותו היא ג"כ בחי' א"ס ממש כיון שהיא הארה ממנו ית'. וז"ש בברכת יוצר ומשמיעים ביראה יחד בקול דברי אלקים חיים ומלך עולם שאין משיגים רק ההמשכה שנמשכ' מאלקים חיים ומלך עולם שקול הוא המשכה כנודע. אבל עצמותו ומהותו ית' הוא קדוש ומובדל דלמחת"ב כלל ולכן לא שניתי כנ"ל. וזהו והחיות נושאות את הכסא כו' זעות מחיל כסא. שתפול עליהם אימה ופחד של מדת מלכותו ית' שהוא בחינת מלך יושב על כסא רם ונשא ולכן הם מקבלים עליהם עול מלכות שמים כו':
והנה מבחי' מדת מלכותו ית' נמשך האור והחיות ג"כ בב' בחי' והוא בחי' סוכ"ע וממכ"ע. דהיינו שלהיות כי בחי' מל' הוא ג"כ בחי' א"ס ממש. וזהו פי' וענין אוא"ס הנזכר בספרים. כי אור הוא בחי' גילוי והמשכה מעצמותו ומהותו. וכנודע דהשמש עצמו נק' מאור. אבל אור היינו הזיו הנמשך ממאור השמש ומאיר לארץ ולדרים עליה. וכך בחי' אוא"ס הוא עד"מ זיו הנמשך ממהו"ע ית'. אבל על מהו"ע ית' ממש לא שייך כלל לשון אור. ולהיות כי האור הוא ג"כ בחי' א"ס ממש ע"כ א"א להעולמות להכיל בתוכן האור שלא יתבטלו ממציאות ממש. לכך עיקר האור הוא בחי' סובב ומקיף עליהן רק שע"י צמצום רב ועצום נמשך איזה המשכה מצומצמת מהאור להיות מתלבש בתוך העולמות ונק' ממכ"ע כו':
ובזה יובן ג"כ טוב טעם למה שכינו המקובלים לבחי' המשכת החיות מהבורא ית' בשם אור כנ"ל בענין לשון אור א"ס. (וכן בתניא )(פמ"ח) אמר על ענין הסובב לשון הארה כו' ע"ש. והגם שיש הרבה טעמים על זה. אך אחד מן הטעמים הוא זה והיינו
וזהו ארוממך אלוהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד. דלכאורה לשון לעולם ועד אינו מובן שהרי ימי שנותינו בהם שבעים שנה. אלא דפי' אברכה שמך היינו להמשיך גילוי אלהותו בתוך העולמות ממש וזהו לעולם ועד. אך כדי להיות המשכה זו ממקורה ושרשה הוא ע"י שבתחלה ארוממך כו'. דפי' ארוממך רוממות והתנשאות של בחי' המלך והוא בחי' סוכ"ע כמשל התנשאות המלך על עמו הוא בחי' מקיף כו' ומשם יומשך אח"כ להיות ואברכה שמך לעולם ועד בבחי' ממכ"ע כו'. וזהו בקול דברי אלקים חיים ומלך עולם. קול הוא המשכה בפנימיות כו':
Torah Ohr (Kehot Publication Society)
First published in 5597 (1837), Torah Ohr contains discourses by Rabbi Schneur Zalman and is one of the classic texts of Chabad Chasidic philosophy.
והנה כמו שבכללות אור וחיות הנמשך מהא"ס ב"ה להחיות העולמות יש ב' בחינות סובב וממלא כנ"ל. כך ג"כ בענין המשכת גילוי אלהות ית' שאנו ממשיכים ע"י תורה ומצות יש ג"כ ב' בחינות אלו. כי ע"י המצות נמשך בחי' לבושים שהוא בחי' מקיף וע"י התורה נמשך בחי' מזון שהוא בחי' או"פ כנ"ל. והענין כי הנה רמ"ח מ"ע נק' רמ"ח אברין דמלכא. וגם נק' מצות המלך. ופי' אברין דמלכא היינו כמו שהאבר הוא לבוש שבו מתלבשת הנשמה שכח המעשה מלובש בידים. וכח ההילוך מלובש ברגלים והאבר ההוא נעשה כלי ולבוש מיוחד אל הכח ההוא המתלבש בתוכו. כך עד"מ למעלה הרמ"ח מ"ע הם בחי' כלים ולבושים לבחי' אור א"ס ב"ה הנמשך בהן ועל ידן. כי הנה כתיב שום תשים עליך מלך. פי' להמשיך על עצמו עול מלכות שמים והיינו ע"י מעשה המצות שהם מצות המלך וכמו ע"י לבישת הטלית שממשיך עליו עול מלכותו ית' ונמשך עי"ז המשכה מלמעלה ממדת מלכותו ית' על הנפש. והמשכה זו היא בחינת מקיף. וזהו תשים עליך בבחי' מקיף שמתלבשת במעשה המצות הנק' אברין דמלכא. ועי"ז נמשך על הנפש בבחי' מקיף מלמעלה וכמ"ש יביאו לבוש מלכות כו'. וכן ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות כו'. שמדת מלכותו ית' נקראת בחי' לבוש מל' מפני שהיא אינהמתלבשת לגמרי בגילוי בתוך העולמו' בבחי' פנימיו' ממש רק שמתלבשת בבחי' לבוש ומקיף עליהם מלמעלה והיינו ע"י מעשה המצות שהם הלבושין שבהן ועל ידן נמשך ומתלבש מדת מלכותו ית' להיות בחי' לבוש מלכות ובחי' מקיף כו'. שכאשר יקיים האדם מצוה א' ימשיך עליו בחי' לבוש מל' שיהי' נמשך עליו בבחי' מקיף כמו עד"מ ע"י הנחת תפלין שבזרועו ועל ראשו שיש בהן ד' פרשיות ממשיך עליו בחי' ד' מוחין עליונים. כי פ' קדש הוא כנגד מוח החכמה. והיה כי יביאך בחי' בינה כו'. אך המשכה זו הוא בחי' מקיף בלבד שהרי ע"י הנחת התפלין הכתובים בקלף ודיו גשמיים אין נכנס האור דד' מוחין עליונים בבחי' גילוי ממש בשכל האדם רק ששורה על המוח בבחי' מקיף בלבד. ועד"ז ע"י כל המצות כולן נמשך מבחי' מלכותו ית' בבחי' מקיף על הנפש. ונקראו המצות אברים כמו עד"מ באברי הגוף כאשר יאחז
והנה קודם שיתבאר בפרט בענין בחי' ומדרגת התורה צריך לבאר כללות ענין בחי' השבת מהו (שסמכו ענין לו למלאכת המשכן הן בצווי הקב"ה למשה רבינו ע"ה והן בצווי משה לישראל נזכרו ג' דברים אלו יריעות וכלים דמשכן ושבת רק שמשרבע"ה הקדים השבת כו' ושינה הסדר כדלעיל) דהנה ידוע מארז"ל שבשבת נתוסף בכל אחד ואחד מישראל נשמה יתירה. ולכאורה אינו מובן מהו ענין הנשמה יתירה הלא אין נרגש בנפש האדם תוס' חיותו בשבת יותר מבכל השבוע. הענין הוא דהנה כתיב בפ' ראשונה דק"ש שמע ישראל כו' אחד ואהבת בכל לבבך כו'. פי' שאהבה זו נולדה ונמשכה מן ההתבוננות בגדולתו ית' איך שהוי"ה אחד. כמארז"ל תמליכהו בשמים וארץ וד' רוחות העולם. שע"ז מורה הח' והד' דאחד. הח' הוא בחי' ז' רקיעים והארץ. והד' הוא ד' רוחות העולם שהן בטלים ליחודו ית' המרומז באות אל"ף. וכמו כן למעלה עד רום המעלות יש בחי' ז' רקיעים והארץ רוחניים בחי' לך ה' הגדולה כו' וכולם מקבלים חיות רק מבחי' שם כבוד מלכותו כו'. ועל ידי התבוננות זו יבא לבחי' ואהבת בכל לבבך. ע"ד מ"ש השבטים ליעקב כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד פי' כשם שאין בלבך אלא אחד כי שרשו של יעקב הי' גבוה מאד נעלה שהי' בחי' מרכבה ממש ליחודו ואחדותו ית'. כך אין בלבנו אלא אחד אף שאנחנו למטה בעלמא דפרודא אעפ"כ ע"י הבטול רצון לאכפייא לסט"א שלא יחפוץ בשום חפץ בעולם זולת לה' לבדו נעשה להם ג"כ לב אחד לאביהם שבשמים (ועיין בזוהר פ' תרומה דקל"ד ע"ב מזה) דהיינו רצון א' פשוט התקוע בלב שלא לחפוץ בשום חפץ בעולם זולת לה' לבדו לכך אין בלבנו אלא א' בלבד הגם שאנחנו למטה נעשה למטה אחד כמו למעלה (באצי' ששם הוא בחי' רה"י. וזהו ישראל גוי אחד בארץ שיהיה גלוי אחד גם בעשי' הגשמית) וזהו שאמר ואהבת בכל לבבך בשני יצריך שיתהפך
והנה כ"ז הוא בכל ששת ימי המעשה שנאמר בהו ששת ימים תעבד. והעבודה היא בחי' פולחנא דרחימותא כי היא בחי' עבודה ויגיעה שא"א להיות הולדת והמשכת האהבה מההתבוננות אא"כ ייגע א"ע לקשר דעתו בחוזק ונצרך לזה כל הל"ט מלאכות ברוחניות הזורע והחורש כו' כמו שכתוב במ"א. ובחי' אהבה זו שבחול היא רק האהבה הנמשכת מהשכל וההתבוננות כו'. אבל בשבת נתוסף בכל א' נשמה יתירה והיינו שנולד בכנס"י דבר חדש ממש מה שאין נמצא בהם בחול. והיינו בחי' אהבה ורצון לה' שלמעלה מן השכל וההתבוננות. כי הנה אית רצון ואית רצון פי' אית רצון שנולד מהשכל וההתבוננות ונק' רצון התחתון לפי שבחי' רצון זה נולד מהשכל א"כ הוא למטה מהחכמה ובינה ונולד ונמשך מהם. אבל אית בחינת רצון העליון שלמעלה מעלה מהחכמה. וגילוי בחי' זו בנפש האדם הוא בחינת האהבה שאינה נולד' מהתבוננות השכל כ"א היא אהבה פשוטה שלמעלה מן השכל שזהו בחי' יחידה שבנפש שלמעלה מהחכמה וכמו עד"מ כאשר יחפוץ האדם בחפץ ורצון לאיזה דבר הנוגע לעצם הנפש ממש וגורם לו לעשות דברים שלא ע"פ הדעת והשכל כלל כי רצון זה עמוק עמוק מהשכל כו' וכנודע שיש בחי' רצון שלמעלה מהשכל ע"ד אמרם כך עלה במחשבה ואין טעם לרצון. ובחינת אהבה ורצון זה לה' מתגלה בנפש אדם ביום השבת דוקא. והיא בחינת אהבה רבה שהיא באה מלמעלה למטה בנפש האלקית בשבת דהיינו שאין האהבה לפי ערך השכל וההתבוננות לבד רק היא למעלה מהשכל ונמשכת מבחי' רצון העליון שלמעלה מהחכמה. (וזהו שמבואר בפע"ח דהיכל האהבה המאיר בק"ש דשבת הוא למעלה מעלה מבחי' היכל האהבה המאיר בק"ש דחול ע"ש) שבחי' גילוי רצה"ע הוא בשבת דוקא דהנה כתיב שער החצר הפנימית הפונה קדים כו'. פי' כי בעשרה מאמרות נברא העולם בשימ"ב ובראשית שהיא ח"ע נמי מאמר הוא ונשפלה הח"ע והמדות להתלבש בבחי' הדבור לומר יהי אור כו'. עד"מ אדם הכותב או מצייר כו'. ונק' לכך ו' ימ"ב שמקבלי' מבחי' ראשית היא הח"ע ובשבת כתיב וינפש שגמר המלאכה ונתעלו החכמה ומדות לבחי' שלמעלה מהחכמה הוא בחי' רצון ותענוג העליון. וזהו בחי' הפונה קדים בחי' שלמעלה מהחכמה נק' קדם שלמעלה מבחי' ראשית כו' כי הראשית יש שני לו משא"כ בחי' קדמונו של עולם כו' וכנודע ג"כ ע"פ המגיד מראשית כו' ומקדם כו' ע"ש ובשבת נפתח השער הפונה קדים הוא גילוי רצה"ע ותענוג העליון לפי ששבת וינפש עליית החכמה בלמעלה מהחכמ' משא"כ בששת ימי המעשה שנק' וי"ב שמקבלים מחכמה ולא מבחי' קדם שלמעלה מהחכמה שאינו אז בבחי' גילוי כמו עד"מ שבשעת המלאכה אין מתגלה עדיין התענוג רק כשנגמר כו'. ולכן נמשך גילוי בחי' רצה"ע ג"כ בנפש האדם שהיא גילוי האה"ר שלמעלה מהשכל כו'. כמ"ש ע"פ כי טובים דודיך מיין. ומארז"ל עריבים עלי כו' (וזהו שאנו אומרים בקדוש דשבת ורצה בנו ע"ש התגלות רצה"ע בנו ממש):
וזהו ענין שבת שבתון לה' כי הנה המשכת הרצון העליון שהוא בחי' הרצון שלמעלה מהשכל הנמשך ומתגלה בשבת הוא דוקא כשיש כלי לגילוי אור זה והכלי הוא בחינת הרצון התחתון שנולד מן השכל
והנה כשנמשך הרצה"ע להתלבש ברצון התחתון ביום השבת אזי נמשך ממנו ג"כ הארה בכל ששת ימי המעשה להיות נמצא בהאדם בחינת הארה מרצה"ע שלמעלה מהשכל. וגילוי הארה זו היא בזמן התפלה דחול כשמתעורר באהבה וחפץ לה' ית' שהוא בחי' הארה מקדושת שבת המאיר בימי החול כמ"ש בזוה"ק יומא דא יהיב חילא לשאר יומי כו'. ולכן יכול להאיר בהן מבחי' רצה"ע הנ"ל. (וכמו שהביא בר"ח שער הקדושה פ"ב מאמרי הזוהר המבארים איך שצריך להתקדש ולהמשיך עליו בכל יום מקדושת שבת. וזהו פי' מ"ש קדושים תהיו כו' להמשיך עליו מבחי' שבת שהוא קדש בעצם. וכ"כ בפע"ח שתוספת נר"נ המאירים בשבת אינן מסתלקין ג"כ בימות החול רק בחי' תוס' ח"י מסתלקים במוש"ק כו'. אך צריך להכין א"ע לקבל בחי' זו דתוס' נר"נ. והיינו ע"י מחדו"מ דתומ"צ שהם כלים לבחי' נר"נ. וכמשי"ת לקמן בענין ז' קני המנורה איך שע"י התומ"צ ממשיכים גילוי בחי' רצה"ע כו'. וזהו ענין חולין שנעשו על טהרת הקודש היינו כשבימי החול מאיר ג"כ מעין קדושת השבת כו'). והנה התפלה של חול היא בחי' הממוצע בין שבת ליומין דחול הממשיך ההארה מבחי' רצה"ע המתגלה בשבת בכל יומין דחול כו'. ולכן נמשלה התפלה לסולם דכתיב והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כו' כמשל הסולם שבו ועל ידו עולה התחתון מלמטה מהארץ על הגג. וכן בו יורד העליון מלמעלה למטה. כך עד"מ התפלה נמשלה לסולם שע"י התפלה עולה הנפש מלמטה למעלה במעלות ומדרגות עליונות דרגא בתר דרגא עד רום המעלות. והיינו ע"י צעקת הלב ברעותא דלבא לכלות נפשו אליו ית' שזהו בחי' העלאת מ"נ מלמטה למעלה לעלות בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות ליכלל באוא"ס ב"ה. וכן נמצא בה בחי' הירידה מלמעלה למטה דהיינו כאשר כבר נתעלה בתכלית העילוי ברום המעלות בהגיעו אל בחי' רצה"ע ב"ה אזי יעוררו וימשיכו שירד בהשתלשלות המדרגות מלמעלה למטה להתלבש ברצון התחתון וממנו יתפשט ההארה בכל ו' יומין. וז"ש ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו שבהסולם ימצא ב' בחי' ומדרגות
והנה ע"י התורה ממשיכים ג"כ רצון העליון שיתלבש ברצון התחתון כי התורה נמשכה מבחי' רצה"ע. והגם דאורייתא מחכמה נפקת. נפקת דוקא שיציאתה מהעלם אל הגילוי הוא מבחי' חכמה אבל שרשה מבחי' רצה"ע ית' (כי תרי"ג מצות דאורייתא עם ז' דרבנן בגימטריא כתר) רק שנתלבשה למטה בבחי' המדות חג"ת דאצי' שמבחי' חסד נמשך להקל להיות כשר ומותר וזכאי ומבחי' גבורה נמשך להחמיר כו'. ובחי' המדות הם למטה מהחכמה. נמצא ענין התורה הוא המשכת רצה"ע שלמעלה ברצון התחתון שהוא בחי' דעת תחתון שהוא בחי' פנימיות המדות כנודע (רק שהמשכה זו ע"י התורה א"א להמשיך כ"א ע"י הקדמת התפלה שהוא בחי' הסולם לעלות מלמטה למעלה וגם דוקא ע"י קדימת בחי' שבת שהוא ג"כ אותיות תשב עליית רצון התחתון ברצה"ע וירידת רצה"ע ברצה"ת וזהו כעין בחי' אתעדל"ת שעי"ז יוכל להמשיך אח"כ ע"י תומ"צ כו' מלמעלה למטה וכדלקמן אי"ה). והנה התורה היא נגד בחי' כלי המשכן שהם מנורה ושולחן. (וכ"ש הארון שבו היו מונחים הלוחות ממש רק שבחי' הארון שהיה בבית קדה"ק הוא כמו שהתורה בשרשה. ובחי' המנורה שהיה בהיכל הוא בחי' גילוי התורה במדות. וז"ש בתורה פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה הנה נקראת בחי' חכמה ובחינת חסד כי אורייתא מחכמה נפקת. וזהו בחי' הארון ומתלבשת במדות שכללותם הוא החסד. וזהו בחינת המנורה שהי' בדרום בחי' חסד כו') כי הנה כמו שהמנורה מדליקין בה אור. כמו"כ בתורה כתיב ותורה אור. ופי' אור דתורה הוא כמ"ש חכמת אדם תאיר פניו. כי ארז"ל חכמת זו סדר קדשים שע"י למוד סדר קדשים מעורר וממשיך הגילוי בבחי' ח"ע להיות חכמת אדם תאיר פניו. וענין הארת פנים למעלה הוא כמו עד"מ למטה באדם כשמשכיל השכלה חדשה יצהבו פניו כמ"ש רז"ל גבי ר' אבהו שצהבו פניו מחמת שראה תוספתא חדתא. והוא מחמת גילוי התענוג שמתגלה ומתלבש בההשכלה חדשה ונמשך ומתגלה בפנים ממש עד שצהבו פניו ומאירים. כך עד"מ למעלה ע"י עסק התורה ממשיכים גילוי אור התענוג עליון להיות מאיר ונמשך בח"ע והוא בחי' אור חדש מעצמות א"ס ב"ה שמתלבש בחכמת התורה. וזהו ענין יאר ה' פניו אליך כו'. וזהו ג"כ ענין אור דמנורה. ובזה יובן ג"כ ענין ז' קני המנורה היינו קנה האמצעי שהוא גוף המנורה ושלשה קנים יוצאים מצדה האחד. ושלשה קנים מצדה השני וכפתר תחת שני הקנים ממנה כו'. דהיינו שבמקום שיוצאים שני קנים מקנה האמצעי א' לכאן וא' לכאן שם יש כפתור כו' וכן תחת שני הקנים השניים ותחת שני הקנים השלישיי'. והענין כי כל זה רומז על כללות התורה שהיא תושב"כ ותושבע"פ. וזהו ענין ששה קנים היוצאים מן קנה האמצעי הם שיתא סדרי משנה שמקבלים מקנה האמצעי שהוא
וע"פ כל הנ"ל בביאור בחי' היריעות וכלים דמשכן שהם בחינת תומ"צ כנ"ל. ובביאור ענין השבת שהוא בחי' הנשמה יתירה התחברות רצה"ע ברצה"ת. יובן בטוב טעם ענין שייכות הצווי במצות שבת סמוך לצווי דמלאכת המשכן כמ"ש בפ' תשא אך את שבתותי תשמרו כו'. וגם מה שמשרבע"ה הקדים הצווי על השבת למלאכת המשכן הפך ממה שנזכר בצווי הקב"ה למשרע"ה. והענין כי עם היות שע"י תומ"צ ממשיכים בחינת מקיפים ופנימיים שהם בחי' לבושים ובחי' מזון לנפש שיהיה גלוי רצה"ע בנפש בבחי' פנימי ע"י התורה ובבחי' מקיף ע"י המצות. אך באמת כיון שהאדם הוא מלמטה בגוף גשמי א"א לו להגיע לבחי' רצה"ע שלמעלה מעלה מכל העולמות להמשיך משם האור למטה. ולזאת צ"ל תחלה בחי' אתעדל"ת שיעורר בנפשו ויעלה להגיע לגלוי בחי' רצה"ע ועלייה זו היא בחי' שבת אותיות תשב עליות העולמות מלמטה למעלה מעלה עד רום המעלות שהוא בחינת רצה"ע המתגלה במנחה בשבת כמ"ש ואני תפלתי לך ה' עת רצון כו'. וגם בנפש האדם יש בחי' עלייה זו וגלוי זה שזהו ענין הנשמה היתירה כדלעיל. ואח"כ נמשך מבחי' הארה זו לכל ימות החול ע"י התפלה הנק' סולם ועי"ז יוכלו להמשיך אח"כ ע"י התומ"צ גלוי והמשכת האור מלמעלה למטה משא"כ בלא קדימת בחי' ההעלאה שע"י השבת א"א להמשיך וכמארז"ל כל האומר אין לי אלא תורה כו'. ולזאת בצווי משרבע"ה לישראל בעשיית המשכן הקדים הצווי על השבת ואח"כ צוה ענין יריעות המשכן שהם בחי' מקיפים הנמשכים ע"י המצות ואח"כ על כלי המשכן שהוא בחי' פנימיים. והענין שכל המשכה מלמעלה למטה
וכ"ז הסדר הוא בענין עבודת האדם. וזהו צווי משרבע"ה לישראל בפ' ויקהל. אבל בענין סדר ההמשכה מאור א"ס ב"ה בעולמות הוא להפך שמתחלה צ"ל הכלים ואח"כ היריעות ואח"כ בחי' שבת. כי להיות ההמשכה מאוא"ס בעולמות הוצרך להיות צמצום רב ועצום ושיהיה הגלוי רק הארה מועטת כדי שיוכלו העולמות לקבל ולא יתבטלו ממציאותן ובחי' גלוי זה זהו ענין כלי המשכן שהם בחינת פנימיי'. ואח"כ מבחי' גלוי זה נמשך אח"כ להיות בחי' מקיף וסובב על העולמות. וזהו ענין היריעות המשכן. וזהו דבפ' תרומה ותצוה שהוא צווי הקב"ה למשרבע"ה נאמר תחלה הכלים ואח"כ היריעות דכך הוא סדר ההמשכה מלמעלה למטה ואח"כ נאמר צווי השבת בפ' תשא. והענין כי הכלים והיריעות הם סדר ההמשכה מלמעלה למטה ואח"כ בגמר ותכלית ירידת השפע העליונה אז הוא בחי' השבת שהיא המנוחה וההסתלקות אל עצמותו כמ"ש כי בו שבת וינפש כאדם ששובת ונח שהוא בחי' עליית כחות הנפש מהשפלתן לעצמותן כו'. ולכן נאמר צווי השבת אח"כ כי לא שייך בחי' שביתה ואור חוזר רק אם מתחלה נמשך בחי' או"י והמשכה מלמעלה למטה ע"י הכלים והיריעות אז צ"ל אח"כ או"ח ע"י השבת משא"כ בעבודת האדם מלמטה למעלה צ"ל תחלה ההעלאה דהיינו בחי' השבת לעלות למעלה מעלה עד רום המעלות. ואח"כ ימשיך השפע מלמעלה למטה היינו מבחי' רצה"ע המתגלה ביום השבת וההמשכה מבחי' זו היא מתחלה בבחי' מקיף ולבוש שזהו ענין יריעות המשכן ואח"כ בחינת הכלים דהיינו בחי' התורה שהיא חכמתו ית' ומחכמה נמשך מדת החסד שנמשל למים כמו המים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך כך התורה נמשכה ממקום גבוה מאד וירדה למטה לכך נמשלה למים. וזהו פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. שנקראת התורה תורת חסד ע"ש ההמשכה כו' שנמשכה חכמתו ית' למטה מטה כנודע שחכמה וחסד הם קו א' והיינו בחי' תורה וגמילות חסדים:
הוסיפו תגובה